האפשרות של שינוי הנטייה המינית בהקשר סוגיית הלהט"ב והיהדות

מבין האתגרים הגדולים שהקדוש ברוך הוא מציב בפני עובדיו בעת החדשה, אחד הבולטים הוא ללא ספק זה שמציבה התנועה החברתית המכונה להט"ב.מדובר באחת ממהפכות הערכים המהירות ביותר בהיסטוריה: בפרק זמן של פחות מחמישים שנה הפכה תנועת הלהט"ב מתנועת שוליים שרוב החברה מגנה, לתנועת המונים שכל תקשורת המיינסטרים תומכת במשנתה. בארה"ב, מהמובילות המרכזיות של שינוי זה, השינוי נעשה דרך סדרה של מהלכים מהפכניים, ביניהם הסרת היחסים החד-מיניים, ובהמשך גם הטרנסג'נדריות (הזדהות עם המגדר השונה מזה של מינך הביולוגי), מה-DSM (קטלוג ההפרעות הנפשיות של ארגון הפסיכולוגים האמריקאי); פתיחת האפשרות להומואים ולסביות מוצהרים, ובהמשך גם טרנסג'נדרים, לשרת בצבא האמריקאי, ומעל הכל, פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב מיוני 2015 הקובעת כי פסילת נישואין חד-מיניים היא בלתי-חוקתית, מחייבת בכך את כל מדינות ארה"ב להכיר בהם. אף במדינת ישראל רשמה לעצמה התנועה הלהט"בית מספר הישגים מרשימים: "מצעדי גאוה" מתקיימים מדי שנה בכל הערים הגדולות, כולל ירושלים המאופיינת ברוב של ציבור דתי וחרדי מסורתי; תל אביב זכתה במקום הראשון במשאל עולמי על היעד המועדף ביותר לתיירות בקרב להט"בים; הצבא מקבל לשורותיו טרנסג'נדרים ואף מממן את הטיפולי והניתוחים שהם מבקשים, ועוד.

 

השינוי המהיר בערכים השליטים לגבי נושא זו מטלטל גם את אניות הציבור הדתי והחרדי בעם ישראל. זה מכבר שהנושא הלהט"בי לא רק מתדפק על דלתות החברה האורתודוקסית, אלא בחלקים ממנה כבר יושב בסלון ומשוחח עם כל מי שמעוניין לדבר עמו. את נקודת המפנה ניתן למקם בשנת 2001 ,עם צאתו של סרט תיעודי באורך מלא שעסק באנשים בעלי נטייה חד-מינית בחברה הדתית האנגלוסקסית ושעורר תשומת לב רבה. שלוש שנים מאוחר יותר הצטרף אליו ספר מצליח, אף הוא באנגלית, מאת אחת הדמויות המרואיינות בו – בעל תשובה שקיבל סמיכה לרבנות מישיבת "ישיבה יוניברסיטי" וב-1999 יצא מהארון כהומוסקסואל (זוכה בתקשורת לתואר המפוקפק "הרב האורתודוקסי ההומוסקסואל המוצהר הראשון"). אירועים אלו הם חלק ממגמה בציבור הדתי הליברלי האנגלו-סקסי לגבש מה שהם מכנים "זהות הומוסקסואלית אורתודוקסית".

 

תהליכים אלו בארצות דוברות האנגלית חלחלו בהדרגה ארצה, מביאים גם כאן להתגבשותה, בחלק של הציבור הדתי- בהדרגה, התגבשו במהלך שנים אלו לא לאומי, של "קהילה דתית גאה" בעלת מגמה זהה, וכן לובי התומך בעמדותיה. פחות משלושה ארגונים של "הומואים דתיים" גברים, זרוע חינוכית משותפת ארגון אחד של "לסביות דתיות", בנוסף לכך, תנועת הנוער הלהט"בית הכללית "איגי" כוללת ולאחרונה אף ארגון אחד של טרנסג'נדרים דתיים(!). דרך עבודה של חריש עמוק וסבלני הצליחו בתוכה קבוצות דתיות המיועדות לתלמידי תיכונים ממלכתיים-דתיים. הלהט"ביים הדתיים להפוך עצמם לנוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה בציבור הציונות הדתית, ושאנשים רבים בתוכו מזדהים עם דרישותיו לשינוי מוסכמות החברה הדתית.

 

מה הן דרישותיהם או ציפיותיהם של ארגוני הלהט"ב בתוך הציבור הדתי? בשורה האחרונה, תקוותה היא לחולל שינוי עומק בחברה היהודית הדתית, ובמשתמע גם בהלכה, באופן שתקבלנה את ניהולם בפרהסיה של מערכות זוגיות חד- את התפיסה שהפכה לנורמה בעולם החילוני הליברלי – קרי, שזוגיות מיניות ואף את הקמתן של משפחות חד-מיניות. ומשפחה אינן מורכבות בהכרח מקשר של איש ואשה המגדלים (אידיאלית) את ילדיהם המשותפים, אלא הן התאגדות מרצון של כל זוג אנשים בגירים בלי קשר למינם – הם מבקשים להחדיר גם לחברה הדתית, ולגדל את הדור הבא לכתחילה על ערכים אלו. סוגיית הלהט"ב בהקשר היהודי הדתי מעלה שאלות רבות מאד – הלכתיות, מוסריות, חברתיות, היסטוריות, פילוסופיות, רוחניות ואמוניות. בקרב הציבור האורתודוקסי דובר האנגלית ישנו כבר שיח מפותח בנושא, כולל תגובות בארץ לעומת זאת רוב השיח הרציני בנושא נשלט בידי הרבנים הליברליים התומכים בלהט"ב, כאשר רבניות רציניות.בארץ לעומת זאת רוב השיח הרציני בנושא נשלט בידי הרבנים הליברלים התומכים בלהט"ב כאשר מהאגף הרבני השמרני יותר המענה עדיין בחיתוליו.

 

במאמר זה אבקש להתמקד בשאלה אחת, שהיא מרכזית ביותר מהאגף הרבני השמרני יותר המענה עדיין בחיתוליו. לנקודת המפגש בין היהדות וההומוסקסואליות: האם ובאיזו מידה מסוגל האדם להשתנות בכל הקשור לנטייתו המינית? האם מדובר בתכונה טבועה וקבועה שכל נסיון לשנותה בהכרח חסר תוחלת, או שמא מדובר בתחום גמיש ודינמי יותר בנפש, שהאדם מסוגל להתפתח בו ולעבור שינוי אמיתי?

 

למותר לציין, שמדובר באחת הסוגיות הטעונות ביותר מבחינה חברתית ופוליטית בדורנו. העובדה כי היהדות ובעקבותיה הנצרות אסרו שתיהן יחסים הומוסקסואליים מכל וכל, המוגדרים בתורה במלה הקשה "תועבה", הולידה בתרבות המערבית איבה עמוקה כלפי הומוסקסואליות, המלווה בהיסטוריה של רדיפת אנשים שמימשו אותה, או "הומופוביה". כתגובת נגד, התרבות החילונית המודרנית רואה עצמה כמגויסת למשימה של לגיטימציה מלאה של הומוסקסואליות וביעור כל זכר של הומופוביה, לעתים נוקטת בשיטות איום ורדיפה ומשלה (כמו "שיימינג" ואף פיטורין של אנשים המשמיעים אמירות התנגדות ללהט"ביות). מכיוון שכל צד חש שהוא מנהל מלחמת קודש, המטענים הרגשיים בשני הצדדים נוטים להיות כבדים, הטונים בוויכוחים לעלות, והעמדות להיות קיצוניות וחד- צדדיות. התוצאה היא שהאמת נעדרת, או לפחות חבויה היטב. צריך עבודת בלשות של ממש – חיפוש מקורות, הצלבתם, קריאה ביקורתית של מחקרים ומסקנות – כדי לתפוס תמונה מהימנה מבעד למסכי הרעש הלבן הסמיכים. ננסה לשרטט כאן תמונה מהימנה של הנושא תוך שימת דגש על הקול הפחות מושמע, קרי זה התומך באפשרות של שינוי בתחום הנטייה המינית. המאמר מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון מוקדש לסקירת בזק היסטורית של נושא ההומוסקסואליות מימי קדם ועד ימינו; החלק השני מוקדש לסקירה של עולם ה"אקס-גייז", ההומואים ולסביות לשעבר, בארה"ב ובארץ; החלק השלישי והאחרון יעסוק בבחינה ביקורתית של הטענה כי שינוי הנטייה המינית אינו אפשרי והטיפולים חסרי כל בסיס. מאמר זה נועד לשמש בסיס לפיתוחה של גישה יהודית לנושא הנטייה והזהות המינית מתוך מקורות תורניים חסידיים.

 

קיצור תולדות ההומוסקסואליות

בתרבויות עתיקות רבות ברחבי העולם ישנן יחסים בעלי אופי מיני בין בני אותו מין עתיקים כדברי ימי האנושות. ראיות לקיומם של מעשים מיניים בין בני אותו מין, לרוב בין גברים לגברים אך לעתים גם בין נשים לנשים. המקרה המפורסם ביותר ובעל הראיות העשירות ביותר הוא תרבות יוון העתיקה. אף שמוסד המשפחה היה מרכיב יסודי בחברה זו ומכל גבר ציפו להקים משפחה, קיומם של יחסים הומוסקסואליים בין גברים הן לפני והן במקביל לחיי הנישואין היה לגיטימי ורווח, עד שניתן במידה רבה של בטחון לומר שהנורמה ביוון אצל גברים היתה של ביסקסואליות. לרוב יחסים אלו התקיימו בין גבר מבוגר לנער צעיר (בגילאים 12 עד 17 ,תופעה המכונה 'פדסטריה'), אך היו גם יחסים בין אדונים לעבדים ובין אנשים שווים במעמדם. היחסים בין גברים היו כה דומיננטיים, עד שבכל הדיאלוגים של אפלטון העוסקים בטבעה של האהבה, כל הדוגמאות הן אך ורק אהבה של גבר לגבר. אם לשפוט לפי דיאלוגים אלו, נשים, בהיותן בלתי- משכילות, לא היוו מוקד משיכה רגשית כלל לחכמי יוון. התחתנו עמן והעמידו אתן משפחות, אך רגש האהבה היה שמור לגברים.

 

כשתורת ישראל מנתה את משכב הזכר בין איסורי העריות, היא חוללה מהפכה משמעותית ביותר. רוב איסורי העריות שהתורה מונה קשורים במוסד המשפחה, ונועדו בפשטות לשמור עליו, הן מניאוף מבחוץ והן מפריצות מבפנים. לאלו מצטרפים שלושה איסורים נוספים: דין נידה, איסור משכב בהמה ואיסור משכב זכר. מבין אלו, האיסור הראשון קשור לנושא הטומאה והטהרה, והשני להדגשת צלם האלוקים שבאדם המבדיל אותו מבעלי החיים. שני עקרונות אלו אינם תקפים במקרה השלישי, בו מדובר בבני אדם שאינם קרובים ואין בחטאם היטמאות. איסור זה מוסיף ממד בפני עצמו לנושא איסורי העריות: שתפקידם הוא בין השאר לנתב את יצר המין שבאדם דווקא לקשר של איש ואשה, היחידי (העובדה שההלכה מתירה יחסי אישות גם בזמנים בהם פריה ורביה אינה אפשרית אינה משנה המסוגל לפרות ולרבות כלל עקרוני זה אלא היא פרט בתוכו, המעיד כי נושא האישות אינו עומד אך ורק על עקרון הפריון אלא יש בו ממדים נוספים). פירוש זה מוצא חיזוק בכך שחז"ל מצאו לנכון לאסור גם מגע בעל אופי מיני בין נשים, אף שלא תתכן בו בעילה, מציבים איסור זה תחת "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" – אחד ממאפייני התרבות האלילית שהתורה מבקשת להבדיל את היהודית ממנה.

 

איסורי העריות, בכללם האיסור על משכב זכר, חולל מהפכה בעלת משמעות כבירה: פירושה היה כי היצר המיני הוא דבר שיש לנתבו ולקדשו בקנה מידה וברמת דיוק שלא הוכרו. גם חכמי יוון (חלקם לפחות) הכירו בכך שהאדם המתוקן מושל בתאוותיו, אך רובם לא מצאו לנכון לכלול בכך איסור על קיום יחסים שבהכרח לא יתכנו בהם פריה ורביה (היוצא מן הכלל הבולט היה אפלטון, שבספר החוקים שלו קבע כי יש לאסור הומוסקסואליות). לא בכדי, סומכת התורה את נושא העריות למושג הקדושה, סמיכות עליה דרשו חז"ל "כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

 

(האיסור המוחלט ביהדות על יחסים פיזיים בין בני אותו מין, חשוב לציין, לא לווה באיסור מקביל על יחסים רגשיים חזקים כאלו. כמעט ההפך הוא הנכון: אהבתם של דוד ויהונתן במקרא, כמו גם אלו של נעמי ורות, מתוארת במונחים עזים ביותר, וחז"ל אף השתמשו בדוגמא של דוד ויהונתן כמגלמת את ה"אהבה שאינה תלויה בדבר" (ה"דבר" שהיא אינה תלויה בו הוא בפשטות המשיכה המינית, מה שרק מדגיש שיחסיהם מובנים כרוחניים בלבד). באותו אופן היחסים הרגשיים העזים בין זוג "חברותא" ניכרים במקומות רבים בסיפורי חז"ל, כמו למשל בתיאור יחסיהם של רבי יוחנן וריש לקיש.)

 

עד התפשטות הנצרות היה המוסר המיני התורני, בכללו האיסור על יחסים הומוסקסואליים, ייחודי לעם היהודי, ובכל מי שהפיצה מוסר זה ברחבי העולם היתה הנצרות. הנצרות אימצה את מרבית 25 העולם העתיק ננהג רק בתחומו. עקרונות המוסר המיני, בכללם האיסור על יחסים חד-מיניים, כאשר עליהם היא מוסיפה, אולי בהשפעת זרמים בפילוסופיה היוונית, אידיאל של פרישות מינית מוחלטת לכל החיים. בעקבות התמנות הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומאית בשלהי המאה הרביעית הפכו איסורים אלו לחוקי מדינה. מאותו רגע נעשו היחסים ההומוסקסואליים אסורים ברחבי האימפריה, והעוסקים בהם נרדפו ונענשו. דבר זה שם קץ ליחסים הפתוחים בין גברים שאפיינו את תרבויות יוון ורומא, צמצם עד מאד את הפעילות ההומוסקסואלית והוריד אותה למחתרת. מצד שני, ראוי לציין שהנצרות הקתולית פעלה באופן עקיף לייצור פעילות הומוסקסואלית, וזאת בצורת המנזרים הנפרדים של גברים ונשים. מציאות בה אנשים נמצאים רק בחברת בני מינם וכל אופק של פורקן מיני סגור בפניהם הינה חממה של ממש ליחסים הומוסקסואליים, ואכן, כפי שנחשף בשנים האחרונות, שיעורם של אלו ברחבי הכנסיה הקתולית גבוה למדי.

 

אחת ההשפעות העיקריות של הפנמת האיסור המוחלט על יחסים הומוסקסואליים, במיוחד בעולם הנוצרי, היתה הולדת התפיסה המוטעית שמשיכה מינית לבני אותו מין אינה טבעית. אף שנכון הדבר שיחסים הומוסקסואליים אינם יכולים להוביל לפריון, וככאלו אינם ממלאים את הפונקציה של אברי הרבייה, רגש המשיכה לבני אותו מין טבעי לגמרי, וכפי שמוכיחה הדוגמא של יוון, יכול להיות נורמלי ורווח. דבר זה הוביל למה שכונה "עליית ההטרוסקסואליות" – טיפוח הדימוי לפיו גברים ונשים "נורמליים" הינם נעדרי משיכה הומוסקסואלית, ובמידה שזו קיימת היא בגדר סטייה או גברים היו צריכים להיות לגמרי גבריים, שזה אומר ללא משיכה לבני מינם, ונשים לגמרי נשיות, כלומר ללא 26 מחלה. כל משיכה לבנות מינן. גישה זו בוטאה באופן מובהק במושג המודרני (החל להיות בשימוש במאה ה-16" ,(פשע נגד הטבע", שתיאר משכב זכר ומשכב בהמה.

 

בחצי השנה של המאה ה-19 ,עם התפתחות המדע המודרני, צמח גם המחקר המדעי של המיניות. היה זה אז שהמונחים בתחילה שימשו מונחים אלו כשמות תואר המציינים 27 הומוסקסואלי, הטרוסקסואלי וביסקסואלי נטבעו לראשונה. דפוסי התנהגות ונטיות נפשיות, אולם עם הזמן הם הפכו גם לשמות עצם המתארים טיפוסים של אנשים – הומוסקסואל, הטרוסקסואל וביסקסואל. היה זה השילוב של מונחים חדשים אלו, יחד עם התפיסה בת שנות האלפיים לפיה משיכה לבני אותו מין היא בלתי-טבעית, שהולידה בהדרגה את הרעיון לפיו הטרו/הומו/בי-סקסואליות אינה רק פעילות, יצר או רגש, אלא סוג של זהות או מבנה אישיות: רוב האנשים הינם הטרוסקסואלים, אך ישנם מיעוטים שהינם ביסקסואלים או הומוסקסואלים.

 

תפיסת ה"זהות המינית" כפי שאנו פוגשים אותה היום הינה תוצר ייחודי ומובהק של התרבות המערבית של המאה וחצי האחרונות, שלא היתה קיימת בתקופות אחרות להופעתה נודעה השפעה מכרעת על 29 ואינה קיימת בתרבויות אחרות. המשך השתלשלות הנושא בתרבות המערבית. באופן כללי, ניתן לומר שהיא יצרה שני דברים עיקריים: האחד הוא תחושת זהות, ובעקבותיה גם התאגדות קהילתית, של אנשים בעלי נטייה חד-מינית; והשני הוא שנאה ורדיפה שלהם, לא רק בתור הענשה על חטאים בפועל, אלא על בסיס זהותם ככאלה, שזכתה לכינוי "הומופוביה". המקרה המובהק ביותר של שני אלו היה בחברה הגרמנית, בה צמחו, בשנות רפובליקת ויימאר, קהילות ההומואים המוצהרים הראשונות, ובהן התקיימו, תחת השלטון הנאצי, הרדיפה וההשמדה השיטתיות של חבריהן. בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, תודעת ההומוסקסואליות כזהות היא גם זו שהולידה, בסוף שנות הששים בארה"ב, את ה-Movement Rights Gay – ה"תנועה לזכויות ההומואים", לימים תנועת הלהט"ב. ברוכבם על גל התנועות לזכויות הנשים ולזכויות השחורים, ביקשו חברי תנועת זכויות ההומואים לטעון כי ההומוסקסואליות הינה זהות מולדת וקבועה בדיוק כמו מוצא אתני או מין פיזיולוגי, ובשל כך זכאים אנשים המזדהים כהומוסקסואליים לאותה הגנה ושוויון זכויות כמו נשים ושחורים, בכלל זה ההכרה בנישואים חד-מיניים. כפי שתיארנו בהתחלה, בשנים שחלפו נחלה התנועה הצלחה כבירה, כששיא התהליך היה הלגליזציה של נישואין חד-מיניים בארה"ב ומדינות נוספות. הלגיטימציה של הומוסקסואליות הפכה במידה רבה לספינת הדגל של הליברליזם, שהתמיכה בה היא אות לנאורות וההתנגדות לה אות להומופוביה חשוכה.

 

עם צעד זה סגרה התרבות המערבית סוג של מעגל עם שורשיה היווניים, עם הבדל משמעותי אחד: בתפיסה השלטת החדשה הומוסקסואליות אינה רק פעילות לגיטימית שכל אדם יכול לקיים ואינה צריכה לבוא על חשבון הקמת משפחה נורמטיבית, אלא זהות אקסקלוסיבית, שמי שיש לו אותה אינו מסוגל לשנותה ואינו צריך להתחתן עם בן המין השני, אלא עליו לחיות את חייו רק כהומוסקסואל. אחת הדרכים להסביר תמורה זו קשורה בתיאוריה לפיה קטגוריות החשיבה של התרבות המודרנית אינן אלא גרסאות מחולנות של מושגים דתיים קדומים יותר. ספציפית, מושג ה'עצמי' המודרני (ה-Self ,(המבטא מעין עמקות פנימית מקודשת שהאותנטיות של האדם תלויה בהתחברות אליו, הוא גרסה מחולנת של מושג ה'נשמה' היהודי-נוצרי (ה-Soul .(כאשר חזרה תרבות המערב למטריאליזם ולהדוניזם של ימי קדם, אלפיים שנות הנצרות שבתווך נתנו את אותותיהם: ההומוסקסואליות הפכה ליותר מסוג של עונג – לתכונה הטבועה בעומק האישיות של האדם, חלק ממהותו ויעודו, שהגשמתה הכרחית למימושו העצמי.

 

אף שהשקפה זו היא ללא הספק השלטת היום בקרב האוכלוסייה המשכילה במערב, וזוכה לאהדתה הבלתי-מעורערת של תקשורת המיינסטרים, לא כולם מסכימים לה. משלושה כיוונים שונים ישנם הקוראים עליה תיגר: נוצרים ויהודים המאמינים כי הומוסקסואליות היא חטא וככזה האדם ניחן בחופש בחירה לגביה; הוגים אקדמאיים הנמנים עם ה"תיאוריה הקווירית" ומתנגדים להגדרות זהות באשר הן; ומספר פסיכיאטרים ופסיכולוגים המעיזים ללכת נגד הזרם מבין אלו, הראשונים יצרו תנועה 30 וסוברים כי יש אוריינטציה מינית ניתנת לשינוי בקרב אנשים חדורי אמונה ורצון. עולמית רחבה, שכמעט ואינה מוכרת או מסוקרת, של "הומואים ולסביות שעבר", ובה ניגש לעסוק כעת.

 

תנועת ה"הומואים/לסביות לשעבר" וטיפולי שינוי הנטייה המינית

לצמיחת תנועת זכויות ההומואים בארה"ב היתה תגובת נגד כמעט מיידית מהעולם השמרני-נוצרי. שנות השבעים, בהם החלכה והתחזקה התנועה הלהט"בית, ראתה גם את הופעתם של כמה וכמה ארגונים שמטרתם היתה הפוכה: להאבק בלגיטימציה של הומוסקסואליות, ולהציע יעוץ, טיפולים וסדנאות שנועדו לעזור לאדם לשנות את אורח חייו או אף את נטייתו ולהקים משפחה הטרוסקסואלית נורמטיבית. במדינות שונות ברחבי ארה"ב הלכו וצמחו קבוצות שלמות של אנשים, שמצד אחד הכירו בעצמם כבעלי נטיות חד-מיניות, ובמקרים רבים אף ניהלו חיים של הומוסקסואלים מוצהרים, אך מצד שני האמינו כי אין הדבר נכון וביקשו להשתנות. הכינוי שהוענק להם הוא gays-Ex – הומואים ולסביות לשעבר (להלן הל"ל), אם כי לא כולם משתמשים בתיוג זה.

 

עד לאחרונה, עולמם של ההל"ל חמק כמעט לגמרי מתחת לרדאר של תקשורת המיינסטרים. בעוד סיפורי יציאה מהארון שומעים למכביר, וישנם סרטים ותוכניות טלוויזיה לרוב המספרות באופן הירואי את סיפוריהם של חלוצי , על הל"ל לא נערכו כתבות, כנסיהם לא נסקרו, וסרטים לא נעשו על 32 המהפכה המינית ומהפכת זכויות הלהט"בים מסעיהם. בפעמים הבודדות שמראיין מהעולם החילוני הלך לשוחח עם מישהו מעולם זה, היה זה תמיד ראיון עם בשאר המקרים הושמעו רק קולותיהם של אלו עבורם הטיפול נכשל, 33 מטפל, ותמיד על מנת ללעוג לו ולהגחיך אותו. המגדירים עצמם כ-gays-ex-Ex או survivors gay-Ex .מרוב שניזונתי מהאמירות השוללות את אפשרות השינוי, אני בעצמי התקשיתי להאמין שאמצא סיפורים כאלו, עד שהתחלתי לחפש אותם באופן פעיל.

 

מה שגיליתי לתדהמתי הוא, שההל"ל ממשיים ביותר ורבים ביותר, אם יודעים לחפש במקומות הנכונים. ניתן למצוא ברשת מאות עדויות כתובות ומצולמות של הומואים ולסביות לשעבר אמריקאיים, כמעט כולם גלויי פנים ושם (רשימה של קישורים נמצאת בסוף המאמר). בעדויותיהם, שהן לעתים קרובות מרגשות ביותר, מספרים האנשים על מסע עמוק של שינוי שעברו ושהפך אותם למאושרים יותר לאין ערוך מבעבר. בהנחה שאין מדובר בקונספירציית ענק או הזיה קולקטיבית המונית, ולפחות רובם הגדול של האנשים דובר אמת, הרי שההל"ל מהווים קבוצה משמעותית, שאלו שהסכימו להחשף מול המצלמות הם קצה הקרחון שלה.

 

כמעט כל הקבוצות והארגונים הראשונים של ההל"ל צמחו בהקשר דתי נוצרי, כאשר ההבדלים ביניהם נשענים על פי רוב על ההבדלים בין התיאולוגיה והמנטליות של זרמי הנצרות השונים והציבורים המזוהים עמם. מבין השמות השונים שהוענקו לטיפולים שהן מציעות זה ש'נתפס' יותר מכל בתקשורת הוא "טיפולי המרה" (therapy conversion ,אם כי חשוב לציין שהיום אף אחד מהארגונים הללו אינו משתמש בו, ואינו מבטיח להמיר את נטיית המטופל, אלא רק להרחיב אותה כך שתכלול גם את האפשרות להמשך לבני המין השני). כינוי פורמלי יותר לטיפולים אלו, שבין השאר בו משתמש ארגון הפסיכולוגים האמריקאי, הוא "מאמצי שינוי נטייה מינית" (efforts change orientation sexual או SOCE בקיצור). אנו נשתמש כאן במונח התמציתי "טיפולי שינוי".

 

סקירה מקיפה של כל הארגונים וטיפולי השינוי אינה מענייננו, אך ראוי לעשות הבחנה בסיסית בין שני כיוונים בסיסיים, השונים באופן משמעותי אלו מאלו. דבר זה הוא בעל משמעות גם כדי להבין את הכיוונים השונים הקיימים סביב הנושא בארץ.

 

1 (תנועת ה"אקס-גייז" והלידה מחדש הרוחנית. במרכזה של תנועה זו, הקשורה בזרם הפרוטסטנטי האוונגליסטי, עומד ערך יצירת הקשר הרוחני האישי עם א-לוהים ועם ישו באופן המוביל ל"לידה מחדש" רוחנית. מאפיינים מרכזיים שלה הם החיבור החזק לקהילת מאמינים, וכן פרקטיקת הוידוי ברבים, המסייע להיטהרות האישית ולחיזוק השומעים. זהו הכיוון בעל האופי הדתי המובהק ביותר, ובמסגרתו קמו ברחבי ארה"ב, ובהמשך גם בארצות אחרות, מאות מרכזי סיוע ותמיכה דתיים (הנקראים ministries gay-Ex .(בשלב מסוים התאחדו מרכזים אלו תחת ארגון מטריה בשם International Exodus .ביוני 2013 אקסודוס נסגרה (בנסיבות שיתוארו בהמשך) אך רבים מהמרכזים עצמם ממשיכים לפעול, כמו גם הרשת הבינלאומית שקמה מתוכה.

 

2 (התרפיה הרפרטיבית של ג'וזף ניקולוסי. ניקולוסי, פסיכולוג מקליפורניה מרקע קתולי, פיתח תיאוריה שלמה באשר לשורשי ההומוסקסואליות ולדרכי הטיפול בה. למרות הקשר הברור של ניקולוסי לנצרות שיטתו אינה עוסקת מפורשות באמונה אלא יונקת השראתה מפרויד ודוגלת בתהליך טיפולי ממושך. הבנתו היא כי הומוסקסואליות היא תוצר של חסכים בקשר עם האב, העוברים סקסואליזציה בגיל ההתבגרות. ה"רפרטיביות" עליה דיבר היא קודם כל זו של ההומוסקסואליות עצמה, שהיא לדעתו נסיון נועד לכשלון לתקן את פצעי העבר. הטיפול נועד להביא לריפוי אמיתי של הפצעים, לשיקום רגש הגבריות/נשיות הפגום, לחידוש הקשר ניקולוסי ואחרים הקימו את הארגון 35 הא-מיני עם בני אותו מין, ובשאיפה גם להולדת משיכה לבני המין השני. 36 NARTH העוסק בחקר ההומוסקסואליות ובפיתוח דרכי התמודדות עם משיכות חד-מיניות לא רצויות. מעבר לשתי גישות אלו ישנן כאמור גישות נוספות, כולל כאלו המשלבות אלמנטים משתיהן. דוגמא לשיטה כזו היא זו של ריצ'רד כהן (יהודי שגדל בבית חילוני והמיר דתו לנצרות), שבעצמו עבר מסע מאורח חיים הומוסקסואלי לנישואין כהן דוגל בתהליך טיפולי הדרגתי בדומה לשיטה הרפרטיבית, וחיים הטרוסקסואליים וכעת מציע טיפולים לאחרים. אך בתוספת מרכיב מרכזי גלוי של אמונה בא-לוהים ובצו התורני.

 

בעקבות הארגונים הנוצריים החלו לקום גם ארגונים יהודיים שביקשו להעניק עזרה ליהודים שביקשו להתגבר על הנטייה החד-מינית שלהם. בארה"ב הוקם הארגון JONAH ופעל במשך מספר שנים עד שאולץ להסגר בידי ממשל ניו ג'רזי בעוון "הונאה צרכנית" (ההבטחה "לרפא הומוסקסואלים"). בארץ פועלים שלושה ארגונים המציעים עזרה טיפולית לבעלי משיכה חד-מינית בלתי-רצויה: "עצת נפש" שהוקם בליווי הרב אבינר והפועל באופן צמוד למדי לשיטתו של ניקולוסי (שאף העביר השתלמות למטפליה בארץ); השלוחה הישראלית של ארגון אמריקאי בשם Road’ Brothers ,המציעה סדנאות של יומיים בשם "מסע של גבר"; וארגון "בקדושה" הקשור עם הרב שמואל אליהו. הרב ארל'ה הראל הקים ארגון בשם "כמוך: הומואים דתיים אורתודוקסים", המציע אף הוא תמיכה לבעלי נטיות חד- מיניות לא רצויות, ופועל בשיתוף פעולה עם "בקדושה".

 

חשוב להבהיר, כי סיפורם של ארגוני ההל"ל ושל טיפולי השינוי מורכב ביותר, ורחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. לצד סיפורי ההצלחה הרבים, ישנם סיפורים רבים של אנשים שהטיפולים לא עזרו להם, וממילא רק הזיקו – החל מנזק לארנקם או לזמן היקר שלהם, המשך בעצם הצער הנובע מציפיות מנופצות, וכלה בנזק נפשי שיכול להווצר מתוך טיפול נפשי שאינו מנוהל כראוי.

 

לטיפולים הכושלים סיבות רבות. הסיבה הראשונה היא פשוט מאד ששיטות טיפול רבות לא היו מוצלחות. חלקן פעלו באופן חיצוני מדי, חלקן היו שטחיות מדי ואחרות פשוט שגויות. שיטות אלו הולידו אכזבות ואף פגיעות רבות, והוציאו שם רע לעצם הרעיון שניתן לחולל שינוי בתחום הנטייה המינית בעזרת טיפול. אמנם, עולם טיפולי השינוי מתפתח, ורבות משיטות אלו אינן מיושמות עוד, או שלקחים הופקו והן הלכו והשתכללו; אך את הנזקים שכבר עשו אין להשיב, וייקח זמן, והתפתחות רבה מצד המטפלים בתחום זה, על מנת שיהיה סיכוי לשקם את דימוָים. סיבה שניה היא ציפיות בלתי-ריאליסטיות בכניסה לטיפול (שלעתים רבות למטפל היה חלק בטיפוחן) המובילות להתנפצות בעקבותיו. הציפיה "להפוך מהומו ל'סטרייט'", להפטר לגמרי מהמשיכה ההומוסקסואלית ולפתח תחתיה משיכה הטרוסקסואלית (שממנה נולד הביטוי "טיפול המרה"), כמעט ונועדה מראש לכשלון. דפוסים נפשיים שנסללו עמוק בנפש אינם נוטים להעלם בקלות ולעתים רבות אינם נעלמים כלל. הדבר נכון לגבי התמכרויות, דכאונות, הפרעות אכילה וכן לגבי דפוסי משיכה מינית. התקווה הריאליסטית אינה שהנטייה החד-מינית תחלוף פתאום, אלא שעל גביה יצמח רובד נוסף, שיאפשר הטיה של הלב לכיוונים חדשים, או במלים אחרות שהמצב ההומוסקסואלי המוחלט ינוע בהדרגה לתוך הקשת הביסקסואלית. לאנשים רבים משמעות הדבר היא עבודה תמידית לאורך כל חייהם, בה הנטייה הטבעית אינה נעלמת, רק נחלשת ומתעדנת (כאשר גם אז ישנה תמיד סכנה לנפילה אחורה אל הדפוס הרגשי הישן). לשתי בעיות אלו יש להוסיף את הכואב מכל: מקרים של שחיתות, צביעות וניצול בקרב המטפלים/הכמרים. מקרים אלו אינם הכלל אלא היוצא מן הכלל, אך יוצא מן הכלל שארע יותר מדי פעמים, ושהנזקים שגרם למטופלים עצומים. עולם המשיכות המיניות הבלתי רצויות הינו סבוך מאד נפשית, רגשית ויצרית, וכלל זה תקף לעתים גם לגבי האנשים

 

הנמשכים לעסוק בטיפול בתחום זה. הוסיפו לכך את העובדה שרבים מהמטפלים מוגדרים בעצמם כ'הומואים לשעבר', אך שהתהליך שעברו לא תמיד היה שלם או אמיתי, ולעתים אף שקרי לגמרי (אדם אחד המשיל מציאות זו לזו השוררת במקומות מסוימים בין שוטרים לעבריינים, בהם הגבול ביניהם מטושטש). מקרים של מטיפים שהתגלו כמנהלים חיים כפולים, ושל מטפלים שניצלו את מטופליהם, מעבר לפגיעה הקשה בנפש האנשים שנשאו אליהם את עיניהם, הינם כתם ממשי על עולם טיפולי השינוי. לבסוף, כל בעיות אלו מתקיימות על גבי שני קשיים אובייקטיביים קבועים שהינם חלק מהמצב הנתון, אחד פנימי ואחד חיצוני. הקושי הפנימי הוא, שיצירתו של כל שינוי שהוא לגבי נטייה נפשית חזקה הינה דבר קשה מאד!

 

דבר זה נכון כפליים בכל הקשור ביצר המיני. מעבר לכך שנדרש מלווה ראוי היודע את מלאכתו, ושכימיה טובה שוררת בינו לבין המטופל, המתמודד חייב להיות בעל כוח רצון מאד גדול, שאינו מונע בידי לחץ סביבתי או כפייה אלא הוא אותנטי לגמרי. פעמים רבות אחד ממרכיבים אלו חסר. הקושי החיצוני הוא האקלים התרבות המודרנית, שמכל עבר משדרת כי הומוסקסואליות היא חיובית, נורמלית ומוטבעת, וכי על האדם לממש עצמו לפי זהותו הטבעית. אקלים זה הוא פחות או יותר העוין ביותר לעבודה פנימית מאומצת של התגברות על נטיות טבעיות וחיבור לאידיאלים גבוהים יותר, ועצם השמירה על האמונה הדתית בתוכה מזכירה לפעמים נסיון לבנות מגדל קלפים מול חלון פתוח. לבעיות השונות של עולם הטיפולים היו השלכות גדולות. חלק גדול ממובילי המאבק הלהט"בי בארץ, כמו גם רבים מהפעילים בחול, הינם פגועי השיטות האלו. על סמך החוויות השליליות שהם עברו, הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם לספר לציבור על אודות הסכנות של טיפולי ההמרה, שהם משוכנעים, או משכנעים את עצמם, שמייצגים את כל סוגי הטיפולים. אפשר להבין אותם, אך חשוב גם להיות מודע לכך שהם משליכים מהסיפורים שלהם על המכלול, ולהכיר גם את הסיפורים המוצלחים. השלכה שניה, שהיא במידה רבה תוצר של הראשונה, היא שאנשים רבים נרתעים מהבעת עמדה חיובית לגבי טיפולי השינוי, מחשש להיות אחראים לסיפורים עגומים כמו של אלו שניסו ונכשלו. דבר זה כולל אנשים שבעצמם עברו את התהליך בהצלחה.

 

המקרה המפורסם, שהיווה את המכה האנושה ביותר למפעל האקס-גייז, היה ב-2013 ,עת הכריז אלן צ'יימברס, יושב ראש ארגון אקסודוס אינטרנשיונל, על כשלון הארגון והודיע על סגירתו. בנאומו הודיע צ'יימברס כי הוא ועמיתיו למסקנה שנטייה מינית אינה ניתנת לשינוי, והתנצל הן בפני כל האנשים שתלו בהם תקוות להשינוי, והן בפני הקהילה הלהט"בית על המאבק נגדם. אך לצד כל הנתונים שסקרנו, סיפורי ההצלחה הרבים של ההל"ל בעינם עומדים, ומחייבים אותנו לצייר תמונה מורכבת של הנושא. העובדה שחלק גדול משיטות הטיפול אינן טובות לא אומר שכולן כאלה. העובדה שחלק מהמטפלים ניצלו לרעה את מעמדם אינה אומרת שהדבר תמיד קורה, או אף קורה ברוב המקרים. העובדה שהציפיות מהטיפולים נטו להיות בלתי-ריאליסטיים, ולצפות ל'המרה' מוחלטת של הזהות המינית, משמעותית כאן במיוחד. כאשר עוקבים בעיון אחרי דבריו של צ'יימברס, וכן חלק מהאנשים המגדירים עצמם אקס-אקס-גייז, מגלים שהם התחתנו עם נשים ושומרים להן אמונים לגמרי, והסיבה שהחלו להכריז כי שינוי אינו אפשרי אינה אלא שהם עדיין חווים משיכה לבני מינם, משיכה שאינם מממשים. מדברים אלו עולה בבירור כי חלק משמעותי מנסיגתם מהעמדה ששינוי אפשרי קשורה בהגדרה, לאיזה מין שינוי מקווים: אילו לכתחילה הציפיה לא היתה להפטר מהמשיכה החד-מינית, אלא להצליח לבנות נישואין מתפקדים וטובים עם בן המין השני לצד ולמרות המשיכה, הם היו מחשיבים את סיפורם כהצלחה גדולה. דברים אלו מובילים אותנו לחלקו האחרון של המאמר: נסיון לבחון באופן ביקורתי את העמדה השוללת מכל וכל את אפשרות שינוי הנטייה המינית.

 

שלילת אפשרות שינוי הנטייה המינית: בחינה ביקורתית

הטענה מוכרת ומושמעת, בווריאציות קלות, מכל עבר: "טיפולי ההמרה" באשר הם הינם פסבדו-מדע שרלטני ומסוכן, נסיון נואש ונואל לכפות על אנשים, או לדחוק בהם, לשנות את נטייתם המינית, אך ורק על בסיס האמונה הדתית האירציונלית שהומוסקסואליות הינה פסולה. נסיון זה הינו חסר תוחלת, שכן לנטייה המינית מרכיב מולד שהינו בלעדי או לפחות מרכזי, ולכן בלתי ניתן לשינוי. ממילא הוא רק מחולל נזק, מגדיל את רגשות האשמה, הבושה והחריגות, ויכול אף להוביל אנשים להתאבדות. יש לאסור על שליחת קטינים לטיפולים כאלו, ולפי חלק מהדעות אף בגירים, אין להמליץ עליהם בשום אופן, ויש לאפשר ולעודד רק טיפולים אפירמטיביים (affirmative –(קרי, טיפולים המאשרים את הנטייה המינית הטבעית ומעודדים את קבלתה כזהותך המינית.

 

קשה להמעיט בעוצמה שבה גישה זו הונחלה וחלחלה ברבים, עד שהפכה למובנת מאליה בחוגים ליברליים ובכל ייצוגי מדיית ההמונים. בכל כתבה או סרטון המוקדשים לנושא, מוצגים תומכי השיטות כאנשים חשוכים המונעים בידי בערות או שנאה, ובוגרי הטיפולים כקורבנות שעברו התעללות. העוצמה בה גישה זו שלטת משתווה רק לעוצמה שבה, עד שנות הששים, היה מקובל על כולם שהומוסקסואליות היא מחלה או סטייה שיש לרפא.

 

טעימה לטוטליות בה נהדף כל נסיון לטעון שהנטייה המינית ניתנת לשינוי קיבל הציבור הדתי בישראל בפולמוס ובהם ארבעה סיפורים של גברים 40 שהתעורר לאחרונה סביב צמד מאמרים בעלון השבת הדתי-לאומי "עולם קטן", שהתגברו על נטייתם ההומוסקסואלית. כבר בימים לאחר פרסום חלקו הראשון של המאמר רעשו הרשתות החברתיות בתגובות של הארגונים הלהט"ביים הדתיים, שבין השאר טענו שהסיפורים מפוברקים, מביאים כראיה בין השאר את העובדה שהדוברים היו אנונימיים. ההתקוממות הגיעה לשיאה בסרטון מופק היטב של התאגיד הציבורי החדש "כאן" בו דובר של הלהט"בים הדתיים דיווח בפסקנות כי לטיפולי ההמרה אך ורק תוצאות הרסניות, וכי הארגונים המספקים אותם אינם מונעים אלאל בידי הומופוביה ותאוות בצע. לאור העובדה שעד אותו רגע התנהל בדיון כולו בחוגים דתיים מצומצמים (עלוני שבת ומעגלי החברים של קוראיהם ברשתות), סרטון זה היה בגדר הוצאת תותחים כבדים לאחר שהצד השני ירה רק ירייה אחת.

 

האמת כאמור מורכבת בהרבה. מאות העדויות הכתובות והמצולמות ברשת הן עדות שלא ניתן להתעלם ממנה. הסיפורים מבטאים תהליכים עמוקים, מורכבים ואותנטיים ביותר שאנשים עברו, ועוברים עדיין. ברובם אין אלו מעשי נסים אלא סיפורי תשובה – סיפור מסעה של נשמה המאמינה כי יעודה האמיתי שונה מנטייתה הטבעית, ובוחרת ללכת על היעוד הזה ולהתעצם אתו. אכן, חלק משמעותי מהאנשים מעיד על כך שהנטייה החד-מינית עדיין קיימת אצלו, אלא שאין הוא מגדיר עצמו עוד לפיה ואינו חי יותר את אורח החיים ההומוסקסואלי. במלים אחרות, התהליך שעברו לרוב לא היה "המרה" מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות, אלא תהליך של הכרה תודעתית בערך של הקמת משפחה של איש, אשה וילדיהם המשותפים, הזדהות רגשית עמו ופיתוח הדרגתי של היכולת הנפשית להגשימו. השינוי בעולמם לא היה אובדן הנטייה החד-מינית, אלא עזיבה בפועל של אורח החיים ההומוסקסואלי ואי-הפיכת הפן ההומוסקסואלי שבהם לזהות המגדירה אותם.

 

הנקודה הראשונה אפוא בביקורת על התפיסה השלטת לפיה שינוי בתחום הנטייה המינית אינו רצוני קשורה בעובדה שישנם פשוט יותר מדי עדויות של אנשים המעידים על שינוי. מסיבות שונות, שחלקן קשורות בפערים התרבותיים בין הציבורים הדתיים ללא-דתיים, וחלקם קשורים בהטיה של תקשורת המיינסטרים לטובת ערכי הלהט"ב ונגד ערכים 'שמרניים' יותר המזוהים עם הדת, סיפורים אלו אינם מוכרים לציבור הרחב; אך המעוניין לחפש אותם יכול לעשות זאת, ומציאותם קוראת תגר על התפיסה השלטת.

 

כמובן, שהעמדה השוללת את אפשרות שינוי הנטייה המינית אינה נשענת רק על בורות באשר לסיפוריהם של ההל"ל. היא מצביעה על מחקרים מדעיים רבים המוכיחים לטענתם שלושה דברים: האחד, שהנטייה המינית היא מולדת; השני (הקשור אך נבדל) שהנטייה המינית בלתי -ניתנת לשינוי; והשלישית שאין טעם לשנות אותה, שכן אדם החי חיים הומוסקסואלים יכול לתפקד באופן נורמלי לגמרי ולהיות בעל being-wellנ פשי בדיוק כמו אדם החי כהטרוסקסואל. מבין טענות אלו, אין בכוונתי להכנס כאן לטענות הראשונה והשלישית. לטענה שאין טעם לשנות נטייה מינית איני נכנס כי היא תלוית השקפת עולם. מובן לגמרי שאדם דתי המאמין בהיות התורה מן השמיים חושב שיש טעם גדול מאד להתגבר על נטייה חד-מינית. אדם כזה גם לא רואה ב-being well הנפשי פסגת השאיפות, אלא רק בסיס חיוני לחיים ראויים, כלומר שאיפה מינימלית ולא מקסימלית, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". לטענה בדבר היות הנטייה המינית מולדת לא אכנס, מהסיבה הפשוטה שעיקר העבודה בתחום זה נעשתה כבר: כתב העת האמריקאי Atlantis New הקדיש את מלוא גליון סתיו 2016 שלו לקריאה ביקורתית של המחקרים השונים שתנועת הלהט"ב מבססת עליהם את טענותיה מהמחקר המדעי. החלק הראשון של מחקר זה בוחן באופן שיטתי את כל המחקרים הגדולים בדבר היסודות המולדים של הנטייה המינית, ומראה כי המסקנה האמיתית שעולה מהן אינה שהנטייה המינית כולה או בעיקרה מולדת, אלא רק שבין הגורמים השונים לה ישנו מרכיב מולד. אכן, הפסיכולוגים העוסקים בשינוי נטיות מיניות אינם מתכחשים לכך: העמדה הרווחת בקרבם היא שהנטייה המינית היא תוצר של שילוב בין טמפרמנט מולד (תכונות מסוימות העושות את האדם מועד יותר לפיתוח נטיה חד-מינית) עם תכונות הנרכשות בשל אירועים או חסכים בשלבי התפתחות שונים בחיים. נותרה הטענה שנטייה מינית אינה ניתנת לשינוי. זוהי היום עמדתו הרשמית של רובו ככולו של הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי בנושא. התמורה בעמדתו חלה בתחילת שנות השבעים, כאשר בלחץ פוליטי גדול הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות ב-DSM ב-1973.

 

עם צמיחת תנועות ההל"ל וטיפולי השינוי למיניהם, פרסם ארגון הפסיכולוגים האמריקאי שני דו"חות, אחד ב-1997 והשני ב-2009 ,המבקשים לסקור את המחקרים מוגדר כנסיון לענות על 43 המדעיים שנעשו לגבי מאמצי שינוי הנטייה המינית ולגבש עמדה רשמית לגביהם. דו"ח 2009 השאלות, האם ובאיזו מידה הם אפקטיביים (מובילים להיווצרות משיכה לבני המין השני ו/או להפחתת המשיכה לבני אותו מין), האם יש להם נזקים, ומה בינם לבין טיפולים אפירמטיביים (טיפולים המעודדים את בעל הנטייה להשלים אתה ולאמץ זהות הומוסקסואלית). מסקנותיו: אין מספיק ראיות שהטיפולים מסייעים; יש מעט ראיות שחלקם עלולים להזיק; אין להמליץ עליהם אלא רק על טיפולים אפירמטיביים; במקרים של אנשים דתיים שלפי אמונתם הומוסקסואליות פסולה יש לגלות רגישות והבנה ולא לכוון לאימוץ זהות מינית מוגדרת מראש. הדו"ח שב והדגיש את עמדת הארגון, לפיה נטייה הומוסקסואלית הינה "וריאציה נורמלית וחיובית של המיניות האנושית". השפעתו של הדו"ח היתה עצומה. הוא התווה את עמדתם של מרבית המטפלים המוסמכים בארה"ב וברחבי העולם, וביסס בציבור את התפיסה לפיה כל טיפולי השינוי הינם פסבדו-מדעיים, חסרי כל בסיס, ומונעים אך ורק בידי אמונה דתית בלתי-רציונלית. עמדה זו מקבלת מיד את פני הגולש הפותח בויקיפדיה את הערכים על "טיפולי המרה" ו-SOCE ,ומוזכרת שוב ושוב בכל מאמר על הנושא. כפי שקורה לעתים קרובות, מדינות רבות צעדו בעקבות ארה"ב, ביניהן שמשרד הבריאות ואיגוד העו"ס הזדרזו לאמץ (עם ישראל, בה הסתדרות הפסיכולוגים הוציאה ב-2011 מסמך דומה, זאת, ראוי לציין שהמסמך הישראלי כן מותיר מקום להפניה לטיפול שינוי במקרה שהמטופל "חש שנטייתו או התנהגותו המינית ההומוסקסואלית עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולות לגרום לניתוקו מסביבתו החברתית או התרבותית", ובלבד שיידע אותו אודות גוף הידע המקצועי הקיים, לא יבטיח לו הצלחות בלתי מציאותיות ויזהיר אותו מקשיים וסכנות אפשריים).

 

דו"ח ה-APA מרשים מאד – 140 עמודים צפופים הסוקרים ספרות מחקרית ענפה ומנתחים אותה בז'רגון פסיכולוגי פנימי. אך קריאה ביקורתית של תוכנו, מה בדיוק הוא אומר ומה הוא לא אומר, כמו גם זיהוי עמדות ומגמות המסתתרות בין שורותיו, חושפת בו מספר בעיות משמעותיות.

 

נפתח בעובדה הפשוטה שכל טענות הדו"ח אינן כלפי שיטות הטיפול עצמן. חברי הצוות כלל לא בדקו שיטות אלו, ולא שוחחו עם מטפלים או מטופלים הלוקחים בהן חלק. הדו"ח עוסק אך ורק במחקרים האקדמאיים שנעשו לגביהן. שנית, רובם המוחלט של מחקרים אלו – 47 מתוך 55 – התבצעו לפני שנת 1981 ,כלומר לפני שנות ה-80 ,'90 'ו-00 'שראו את צמיחתם של כל ארגוני ההל"ל! (למעשה, רוב המחקרים נעשו לפני 1973 ,השנה בה הוצאה הה"ס מה-DSM ,מה שהביא לצניחה משמעותית בעיסוק בנושא). במלים אחרות, מחקרים אלו כלל לא עסקו בטיפולי השינוי הנהוגים בידי הארגונים הפעילים היום (שבחלקם הגדול המטפלים הם הל"ל בעצמם) אלא בשיטות מיושנות שספק אם נהוגות. נשארנו עם בסך הכל שמונה מחקרים שבדקו את השיטות החדשות, שנעשו בין 1999 ל-2009) בין 1981 ל-1999 לא נעשו כל מחקרים בתחום). באשר למחקרים אלו, טענות הדו"ח הן, שאין הם עומדים במלוא הקריטריונים המחקריים הראויים (כל המחקרים שהדו"ח סקר, ראוי לציין, היו reviewed-peer ,כלומר עברו ועדה אקדמית שאישרה אותם, אלא שמחברי הדו"ח הפעילו קריטריונים מחמירים יותר). שני הכשלים העיקריים שהדו"ח מצביע עליהם הם, שרובם לא ליוו את המטופלים לאורך הטיפול אלא הסתמכו על עדויות רטרוספקטיביות שלהם (pretest retrospective ,(ושאין בהם די מעקב על מקרים שעזבו את הטיפולים באמצע (attrition sample .(בשל כשלים אלו, מסכם הדו"ח, אין ביכולת המאמרים להוכיח קשר סיבתי מספיק בין הטיפולים לבין השינוי המדווח בנטייה (כלומר, לא בהכרח שאין כזה, רק שהמחקרים אינם מוכיחים אותו).

 

אך הנתון המשמעותי ביותר מופיע עוד לפני הקריאה הביקורתית של המאמרים, בשלב הצגתם. אף אחד משמונת המאמרים המאוחרים, מסתבר, אינו עוסק בשיעורי ההצלחה או הכשלון של הטיפולים. בתחום זה, אין שזה שהמחקרים אינם מספיק טובים, אלא שהם פשוט לא קיימים. לפיכך מסקנה ראשונית חשובה של הדו"ח היא, ש"יש מעט ראיות אמינות שביכולתן להבהיר אם SOCE הינם או אינם יעילים בשינוי רגשי משיכה לבני אותו מין".

 

נמצא אפוא, שדו"ח ארגון הפסיכולוגים האמריקאי, עליו נשענת עמדת כל הממסד הפסיכולוגי המודרני בעולם, אומר בשורה האחרונה את הדברים הבאים: אין כמעט שום מחקרים על טיפולי השינוי הנהוגים מאז שנות השמונים; אין שום מחקרים בכלל על שיעורי ההצלחה שלהם; מעט המחקרים הקיימים אינם עונים על מלוא הקריטריונים המחקריים וככאלו אין לסמוך עליהם כמוכיחים שהטיפולים עוזרים. זה הכל. אין כאן שום הוכחה שרוב הטיפולים מזיקים, או שעוזרים רק למיעוט מבוטל, או שלא עוזרים כלל. יש פשוט הצבעה על כך שאין כמעט מחקר, וביקורת על טיב מעט המחקרים שיש. האפשרות שלפחות חלק מהטיפולים עוזרים לפחות לחלק מהאנשים שרירה ועומדת, ומחכה למחקרים שיבררו אותה.

 

מעבר למה שכתוב בדו"ח ישנו מה שלא כתוב בו, אך ספוג בכל אחד מדפיו: יחסם המנוכר של כל צוות כותביו לעולמו של האדם המאמין. העובדה כי לממסד הפסיכולוגי היסטוריה ארוכה של קונפליקט עם הדת אינה סוד, ושורשיה במייסד הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד. יחסו העוין של פרויד לכל עולם הדת, הרוחניות והאמונה הוא מן המפורסמות, והיה הבסיס לקרע הגדול בינו לבין בחיר תלמידיו, ק.ג. יונג. ולמרות שבכמעט כל התחומים עמדותיו של הממסד הפסיכולוגי התמתנו ביחס לפרויד, ולמרות שבעידן פלורליסטי ורב-תרבותי הם מקפידים להתבטא בכבוד מסוים כלפי הדת, עמדת הניכור הגדול של מרבית הפסיכולוגים מהחוויה הדתית של המאמין נותרה בעינה. בעיה זו תקפה במיוחד בדו"ח זה, שכל הצוות היושב בו מורכב מאנשים התומכים במוצהר במאבק הלהט"בי או הינם להט"בים בעצמם, תוך היעדרות בולטת של קול מתנגד. המחשבה שהשקפתם אינה מתערבת בשיקול דעתם, בעיקר כאשר מדובר בנושא כה שנוי במחלוקת, שכל צד מרגיש שהוא נמצא במלחמת קודש נגד השני, היא הרבה מעבר לנאיבית. הדוגמא החזקה ביותר לניכור של כותבי הדו"ח מעולמו של האדם המאמין נמצאת בהנגדה הקוטבית שהם עושים בין מה שהם מכנים "התאמה אורגניזמית" (congruence organismic (לבין "התאמה ייעודית" (congruence telic.( התאמה אורגניזמית מוגדרת כהתאמה בין אורח חייו של האדם לבין אישיותו. התאמה ייעודית לעומת זאת מוגדרת כהתאמה בין אורח חייו של האדם לבין ערכיו. לשיטת כותבי הדו"ח, שתי התאמות אלו בהכרח נבדלות, ויש עדיפות ברורה להתאמה הראשונה: זו מביאה את האדם לשלווה פנימית כ'אורגניזם' שלם, בעוד האחרונה עשויה לעמוד בניגוד או מתח לאישיותו, ולהרחיק אותו משלווה נכספת זו. המסר בהקשר לנטיות חד-מיניות ברור: במידה ונראה שהללו הן חלק מאישיותו הטבעית של האדם, יש לעודד אותו להשלים עמן וכך להגיע להתאמה אורגניזמית; נסיון לעודדו להגיע דוקא להתאמה ייעודית עם אמונתו הדתית, הגם שמכבדת את אמונותיו וזה יפה מאד, מסוכנת, שכן היא יכולה לעמוד בסתירה לאישיותו.

 

נקל לראות כי גישה זו מפספסת שתי אפשרויות, המהוות שני אופנים של קיום דתי. האחת היא, שמה שהם מכנים "התאמה ייעודית" היא הנעלית יותר מבין שתי ההתאמות, שכן היא מוציאה את האדם מעצמו ומעלה אותו למישור של עבודת ה'. זו אכן כרוכה במתח פנימי מובנה, אך מתח זה הוא עצם מעצמיו ובשר ובשרו של הקיום הדתי. כלומר, לפני השאלה הפסיכולוגית יש כאן שאלה השקפתית: האם בכלל חיי שלווה פנימית הם האידיאל אליו שואפים? אולי האידיאל הראוי הוא דוקא חיים של מתח פנימי מתמיד בין הרצון האישי והרצון הא-לוהי?

 

האפשרות השנייה שההנגדה אינה לוקחת בחשבון היא, שההתאמה הייעודית מבטאת בעצמה התאמה אורגניזמית מסדר גבוה יותר. לפי תפיסה זו, אין לאדם 'אני אותנטי' אחד אלא שניים – אני טבעי ונמוך, המבטא חלק חיצוני וראשוני באישיותו, ואני רוחני וגבוה, המבטא את עצמותו הפנימית והאמיתית יותר. התאמתו של האדם ליעודו הדתי מאפשרת לו להתעלות מעל האני הנמוך שלו ולהתחבר לאני הגבוה שלו. כלפי הראשון היא אכן ניצבת במתח, אך את השני היא דוקא תואמת באופן אורגני ביותר.

 

די בנתונים ובהבחנות שעשינו כדי להצביע על כך, שהדו"ח האחד עליו נשענת המוסכמה הרווחת, המושמעת מכל עבר, שנטיה מינית אינה ניתנת לשינוי ושכל הנסיונות לעשות זאת לעשות זאת מסוכנים, הוא במידה רבה משענת קנה רצוץ: לא זו בלבד שאמירתו מצומצמת הרבה יותר ממה שמייחסים לו, אלא שהוא לוקה בחוסר-הבנה עמוק לעולמם של אלו שהנושא בו הוא עוסק נוגע בהם יותר מכל: אנשים מאמינים החווים משיכה חד-מינית ומבקשים ומעוניינים להתמודד אתה באופן התואם את אמונתם. סיפורם של אלו הינו עדיין פתוח ומתפתח, וסופו טרם נכתב.

אולי יעניין אותך גם..

שיתוף ב whatsapp
שתפו בוואטסאפ
שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב email
שלחו במייל
שיתוף ב print
הדפיסו

הישארו מחוברים

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותהנו מעדכונים וחידושים מעת לעת

גלילה לראש העמוד