הרצון להרגיש סיפוק ותענוג נטוע בנו מרגע שאנו נולדים. האם ניתן לומר על משהו כ"כ טבעי, כ"כ חלק מאיתנו, שהוא רע? ואם לא מדוע אנו מרגישים שהדחף הזה מונע מאיתנו להתמסר לכל מה שנכון וערכי ועלול להפיל אותנו למחוזות אפלים וטמאים כל רגע מחדש?
המילים הראשונות בהם פותח השלחן ערוך- ספר ההלכות העיקרי שמלווה אותנו בכל רגע ורגע מחיינו- הן 'יתגבר כארי לעבודת בוראו'. הגבורה היא המידה הראשונה והעיקרית שמלווה אותנו בכל רגע ורגע, היא קובעת את היחס הנכון בין האדם המאמין לעולם הזה שבתוכו הוא חי.
אבל מהי גבורה ואיך מעצימים אותה? גבורה אינה דיכוי של כוחות. היא אינה מובילה להתנכרות לכל מה שטבעי, ואינה פועלת כלל להחלשה והכחשה עצמית. הגבורה פועלת לעדן כוחות. להעצים אותם ומאפשרת להשתמש בהם טוב יותר אבל ממקום עצמי- שולט ולא ממקום נמוך שהוא נשלט.
הגבורה באה ממקום בו איננו מסכימים ומשלימים עם המדרגה שאנחנו חיים בה ורוצים להיות יותר, יותר גיבורים יותר חרותיים יותר עוצמתיים.
בעצם, גבורה היא היכולת להתגבר על הטבע הנמוך על מנת לחיות ממקום יותר טוב ושלם.
זו גם תפקידה של הגבריות במערכת זוגית. לצד הנשיות שעוצמתה ניכרת ביכול ההכלה וההשלמה עם המציאות, מופיעה הגבריות ככח משלים שעוצמתו בתביעה מעצמו לכבוש יעדים ולנסות לחולל מהפכה כדי לתקן את הדרוש תיקון. גבר נשלט וחלש אינו תורם את חלקו במערכת הזוגית ואינו מסוגל להנהיג את המערכת הזוגית למקום יותר שלם.
חשיפה לא נכונה לתרבות שסביבנו מאבדת את סוד הנשיות והגבריות גם יחד. ההיא מרימה דגל של טשטוש זהויות וגורמת לאובדן העצמי. בתרבות של קודש כל כח מתחבר חזרה למקומו הטבעי וחוזרת הגבורה להופיע. 'ברוך המכין מצעדי גבר'
