חשבתי לתומי, שנושא האהבה כל כך ידוע ונדוש, שממש מיותר לכתוב עליו. כמעט בכל פגישת ייעוץ, אני מגלה את ההיפך הגמור. לכן אני מנצלת את ההזדמנות להעיר (מתרדמה) ולהאיר את הנושא , לכל מי שעדיין לא יודע כיצד להגיע לאהבה, שכל כך מייחל לה. מתפללת שכל שינוי לטובה שיתהווה בין בני זוג בעקבות המאמר, יקדם את בניין ביתם ובעקבותיו את בניין המקדש החרב, בינתיים.
מדיה ומאמרים
חיי האישות הם נושא משמעותי וחשוב בעולם היהדות, ואנו כבנים לעם ישראל שומעים מתוך קולות ההלכה את מרכזיותו של הנושא, ואת הדרך לחיות אותו בשלמות.
אחת הסוגיות הרגישות והחשובות במרחב הזוגי-אינטימי מתבטאת בקשר הפיזי, ההשתוקקות שחקק הבורא בטבע האיש והאישה זה לזה.
ברצוני לשתף אתכם במכתב שקיבלתי בימים אלה, ובתשובתי. המילים מדברות בעד עצמן:
השבוע שלחו לי חברים בזה אחר זה קישור לפרשה 'חדשה ישנה' של החשד להטרדה נוספת ע"י רב ידוע , מתוך מבוכתם ביקשו שאחווה דעתי או סתם לחלוק כאב, איני רוצה לעסוק בכך הן משום שאין הדבר מרבה קידוש ה' בעולם כשנוברים בפרשיות אלו בראש חוצות והן מפני שעיסוק בספקולציות חוטא לאמת ופוגע במעורבים בו ובסביבתם.
התוודעתי למקרה אחד מני רבים בשיחת טלפון מאיש בן תורה שרעייתו עוסקת בחינוך במסירות שנים רבות. ביום האתמול, לדבריו, הוא פתח את הטלפון של אשתו על מנת לחפש תוכן מסוים, ולפתע משכה את תשומת ליבו הודעה שנשלחה מאדם שעובד עם אשתו שנים.
הורים רבים נבוכים בבואם לשוחח עם ילדיהם על נושאים צנועים; חלקם, יתגברו על המבוכה וידברו באופן זה או אחר, חלקם יידחו את הנושא לעיתים עד בלי קץ.. ודומה כי חלק מן ההורים כלל אינו מודע לצורך הגדול בשיח על הנושאים הללו בפרט בדור הזה. לאלה וגם לאלה מכוונים דברינו.
נושא השיח על סוגיות שבצניעות, כלשונם של רבים מאתנו, או שיח על מיניות כפי שיעדיפו לכנותו אחרים, הוא אחד הנושאים המעסיקים ביותר בדורנו בכלל ואנשי תורה וחינוך בפרט, והנושא כבר נידון באופנים שונים מעל גבי במה זו. מטרת מאמר זה היא כדברי בעל המסילת ישרים "להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול",
הפוליאמוריה – פרסום של כנס באחת האוניברסיטאות על "הפוליאמוריה" הניע אותי לכתוב את הדברים כאן. לא מעט התלבטויות קודמות להצפת נושא כזה בשיח ציבורי. שיח על סטיות ותופעות כגון אלו הוא לא פשוט, זיהום המרחב הציבורי, העלאת נושאים שהצניעות יפה להם וכהנה וכהנה סיבות להימנעות מהצפת העניין.
על חשיבות השיח כבסיס להתמודדות עם אתגרים בתחום המיני
מדברים על תפיסה מינית בריאה, על יחס נכון לחיי אישות, על מושגים של הנאה, עונג, קדושה, ושמחה בקשר הזוגי – והרבה פעמים שאלים – איפה זה מתחיל? האם אנחנו יכולים לשים את האצבע על שלב מסוים בו מתחילה להתעצב התפיסה שלנו ביחס לכלל הנושאים החשובים הללו?
חתן וכלה הניצבים רגע לפני חופתם עומדים בפני מעבר דרמטי בחייהם, מחיים של איפוק, ריסון וגבורה ביחס ליצר המיני לחיים שיש בהם מרחב רחב ומאפשר בנושא זה. מעבר זה אינו תמיד קל ופעמים רבות שזוגות עשויים להיתקל בו בקשיים מסוגים שונים.
כבר עברת את ההריון, אפילו שלב החיתולים מאחורייך, את מסיבת חנוכה בגן ואת העליה לכיתה א'. מסיבות סידור וחומש כבר הסתיימו ואת כבר באולפנה, וכאילו לא להאמין איך שהשנים עוברות...
ויום אחד היא מתייצבת בבית עם בחור חייכן, קצת מתבייש, מאחוריה – ואמא- אבא תכירו.. בשעה טובה הבת שלך או-טו-טו מתחתנת..
לפני כמה שנים קיבלתי ערב אחד שיחת טלפון אנונימית שהתנהלה בערך כך:
"שלום, את יכולה בבקשה להמליץ לי על סקסולוג?", עניתי: "כן, בשמחה, אבל אולי תכווני אותי קצת, מה בדיוק צריך? מה הבעיה?", והיא ענתה: "לא, לי אין בעיה, בעלי אומר שיש לי בעיה(...) שאין לי אף פעם חשק"..
סערות יום המשפחה 2019 שככו מעט (...) אך דווקא לאחר הסערה הגדולה, ותוך כדי שאנו מצויים בעיצומו של משבר שנראה כי אין דומה לו במוסד המשפחה – כאשר דומה כי כל אושיות היסוד המרכיבות את המושג היקר הזה כמעט ומתפרקות, וכאילו עוד רגע אדם שידבר על משפחה של אבא – אמא – וילדים יהפוך להיות הזוי; הגיע הרגע להתבונן על כמה אמיתות יסוד: שאלת למה משפחה, נאמנות, נישואין כברית והחלת הקדושה לתוך הקשר הזוגי.
עיניים ערניות שמביטות סביב עשויות לגלות אתגרים רבים שמציב בפנינו העולם בפרט בתחום המיני. כאנשים מאמינים ומחויבים להלכה, השואפים לדבוק בבורא העולם ובתורתו, המפגש הכואב והנוקב עם אתגרים אלו הוא קשה. לכן רבים מאיתנו נוטים פעמים רבות להיאנח ולהמשיך הלאה,
מחקרים אחרונים מלמדים על עליה דרמטית, באחוזים רבים, בתופעת צפייה בתמונות ואתרים שאינם צנועים בעליל. ניתן לתלות תופעה זו בסיבות שונות אך קרוב לוודאי הסיבה המרכזית המעצימה במאוד את תופעת הצפייה היא הקלות הבלתי נסבלת של היתכנות ההיחשפות לחומרים אלו, בלחיצת כפתור
בתור הורים לילדים ונוער מתבגר אנו תמיד רוצים להוות כתובת רלוונטית במהלך גיל ההתבגרות לשאלות ואירועים בנושאים רגישים וחשובים שהרבה מאיתנו חוששים מלהתעסק בהם..
האם אתם מדברים על הנושאים של ‘שמירת הברית’ והתמודדויות של נפילות ברשת עם החברים שלכם?
האם אתם מדברים על הנושאים האלו עם גורמים אחרים מבוגרים יותר? מחנכים? הורים?
אלו ועוד חלק מהשאלות שנשאל נער בן 17 מישיבה תיכונית במרכז הארץ על התמודדות בקדושה.
הרבה שליחים למקום ברוך השם, אבל עלי חביבים ביותר אלו העוסקים בצורך השעה, אלו המכשירים אותנו לגאולה השלמה. אתמול פגשתי עוד יהודי כזה. זומנתי יחד עם כל הורי הילדים מכיתתו של בני להרצאה בנושא גיל ההתבגרות.
מדי פעם אני שומע את הטענה הזו: נמאס לי לגדל 4 ילדים קטנים ובעל.
לעתים, אישה מתלוננת על כך שבעלה ילדותי. צריך לדאוג לו. שיקום. שילך
לישון. שיאכל. שיתקלח. שיצא לעבודה. מרגישות בדידות. אין שותפות. "גם אני צריכה שיחזקו אותי לפעמים.
שיקשיבו. ובכלל- אין כאן זוגיות"...
לאה התבוננה במראה. הדמות העייפה שהשתקפה ביטאה את תחושת העומס המציפה אותה. להיכן נעלם משב הרוח המרענן שליווה אותה כשחזרה בתשובה? תחושת ההתחדשות שכה התחברה אלי'ה? הדריכות וההרפתקנות שליוו אותה במסעה הרוחני?
בואו ניכנס לרגע לראשו ולליבו של הבן שלנו. ננסה להזדהות עם התחושות שמלוות אותו. נעיין במונולוג קצר של בחור צעיר המנסה לתאר את העובר עליו, ובעיקר את תחושותיו נוכח תהליך התבגרותו:
הרצון להרגיש סיפוק ותענוג נטוע בנו מרגע שאנו נולדים. האם ניתן לומר על משהו כ"כ טבעי, כ"כ חלק מאיתנו, שהוא רע? ואם לא מדוע אנו מרגישים שהדחף הזה מונע מאיתנו להתמסר לכל מה שנכון וערכי ועלול להפיל אותנו למחוזות אפלים וטמאים כל רגע מחדש?