ראיון עם נ’, נער בן 17 שלומד בישיבה תיכונית במרכז הארץ על התמודדות בקדושה.
הפרטים המלאים שמורים במערכת.
שואל: אבינועם הרש. סמנכ”ל ‘חברים מקשיבים’.
- האם אתם מדברים על הנושאים של ‘שמירת הברית’ והתמודדויות של נפילות ברשת עם החברים שלכם?
- האם אתם מדברים על הנושאים האלו עם גורמים אחרים מבוגרים יותר? מחנכים? הורים?
- במידה ואתם לא מדברים, מה הסיבה שאתם לא מדברים?
- האם יש לכם כתובת או מישהו שאתם מרגישים שאיתו אתם כן יכולים לדבר?
- האם אתם מדברים על הנושאים האלו בכיתה שלכם?
- האם הייתם רוצים שתהיה לכם כתובת מסודרת?
- האם תוכל לשתף ולספר לנו מה אתה מרגיש כשאתה ‘נופל’? האם אלו רגשות כתסכול, כעס, עצב וכו או אולי משהו אחר?
- אילו ‘שר החינוך’ היה שואל אותך מה היית רוצה שהוא יעשה בעניין בשביל להקל עליכם, מה היית מייעץ לו?
תשובות:
- בין חברים אנו כן מדברים אבל זה בעיקר עידוד אחד לשני וכאיבת כאב של אחד של השני אנו לא יודעים ולא יכולים לעזור זה לזה רק מנסים לעודד ע”י עידוד או תמיכה זה מתסכל לראות את חברך סובל ואין ביכולתך לעזור לו
- לפי דעתי אנחנו לא מנהלים דיונים על זה עם המחנכים ובטח שלא עם ההורים וגם אם כן המחנך האישי שלך מדבר איתך בשיחה בכיתה על משהו מהנושא הזה זה תמיד יהיה נושא כללי ואף פעם לא יהיה דיבור אישי על הבעיה שלך או על הבעיה הכיתתית אלא רק בכללי על תופעת ה”זרע לבטלה” והפורנוגרפיה כך שהוא לא באמת מדבר איתך על זה אלא רק מספר דברים שאתה כבר יודע
- אני חושב שהסיבה לזה שאין שיח בין המורה לתלמיד או בין המורה להורה הוא בעיקר בגלל בושה, בושה של שני הצדדים הן של התלמיד והן של המחנך עצמו המחנך לא תמיד להיכנס עם תלמיד לרזי עולמו ובמיוחד לו בנושא הזה המחנך הוא בן אדם וזה לא נעים לו כל כך שתלמיד בא ומספר לו על זה כי הוא לא יודע איך הוא באמת יכול לעזור לו לפי דעתי מערכת החינוך הדתית לא חשבה שהמימדים של הדבר הזה יהיו כל כך גדולים ולכן היא לא יודעת איך לטפל בזה. בקשר לתלמיד אני חושב שזה מובן מדוע הוא מתבייש הוא הרי דתי מעולם דתי ולא פעם לספר דבר כזה למורה זה בעצם לחשוף סוד ולחשוף שאתה חוטא התלמיד, שהמורה מאוד מעריך אותו וראה בו תלמיד צדיק וטוב מאמין שאם הוא יספר למורה על כך ערכו של המורה והערכתו אליו יפחתו והמורה יתאכזב ממנו ולכן הוא לא מספר לו על כך וכך יוצא שגם אם התלמיד הזה צדיק וטוב עדיין ישלו בעיה בעיה שהוא לא יכול להיעזר באף אחד כדי לפתור אותה עקב בושה
- בתור מדריך בתנועת נוער נחשפתי לכך שלא פעם חניכים שהדרכתי שהיו בשכבת גיל יחסית גדולה(כיתות ט) פונים אליי ומספרים לי ומשתפים אותי בתחושות שלהם ובקשיים שלהם בנושא כך בקשר אליי ואל שאר חבריי אני חושב שהאנשים שאנו נפנה אליהם כדי שיעודדו ויעזרו לנו הם חוץ מאחד את השני כמובן הם יהיו אנשים דווקא מהחינוך הלא פורמלי אנשים כמו יועצים כמו אנשים מחברים מקשיבים ועוד כהנה….
- כמו שאמרתי כבר קודם אין באמת דיבור על זה בכיתה אלא יש יותר דיבור על התופעה עצמה על בני נוער דתיים שחוטאים מה שאני חושב וגם רבים מחבריי חושבים זה שכאילו ישיבות תיכוניות ואולי אפילו אולפנות מתנערות מהתופעה . כמובן שהם מדברים עליה בכללות ומקיימים עליה שיחות אבל זה רק מכיוון שהם רוצים לסמן וי ולצאת ידי חובה הם יודעות שיש בעיה אבל הם עוצמות עיניים ואומרות “לא בבית ספרנו” זה קורה, זה תופעה הולכת ומתרחבת, אבל היא לא “אצלי” לכן הדיבור הוא כללי ולא אישי
- אני חושב שרבים מהאנשים ששאלתי כולל אני בעצמי מאמינים שע”י ארגון מסוים של בני נוער יוכל באמת לעזור אבל!!!! הארגון הזה חייב להשאיר את חינוך הישיבות התיכוניות והאולפנות בנושא בחוץ בגלל שכמו שכבר אמרתי והראתי הוא לא מספיק טוב ולא מספיק יעיל אם באמת ישבו ויחשבו על פתרון חינוכי ואמיתי יעיל ואיכותי ורק אז יקימו מרכז לפי דעתי זו תהיה הצלחה מסחררת
- כשאני בעצמי “נופל” בדבר הנוראי הזה קודם כל וזה משהו שמשותף לרבים מחבריי זוהי תחושת הגועל מעצמך התחושה הזאת שכאילו ישלך עכשיו איזה מישהו מעל הראש שצוחק בצחוק מתגלגל מצביע עליך ואומר: “ניצחתי”. אתה פשוט נגעל מעצמך אתה בטוח שאתה חלש אופי ושאתה היחיד במינו שלא מצליח להתמודד עם התופעה אתה חושב לעצמך שאתה היחיד שנופל כל כך הרבה פעמים וששאר האנשים הנורמליים גם אם נופלים לא נופלים כמוך אתה בטוח יש לך איזשהי סטייה בעיה ושאתה קצת דפוק ושונה משאר האנשים ואז לאחר מכן מגיע הכעס. הכעס יכול להיות על כמה דברים או על זה שהפרת לעצמך את ההבטחה מפעם שעברה שהבטחת שנית לא עוד והנה עוד פעם נפלת או שנפלת אחרי תקופה ארוכה בלי נפילות ואז אתה כועס על עצמך ואומר יאדיוט החזקת כזה הרבה זמן עכשיו אתה נופל ידפוק אחד יש גם כעס על עצמך ואת זה אני מספר מהפן האישי על זה שאתה מדריך עם חניכים שאתה כל הזמן מנסה לעזור להם ולעודד אותם לא ליפול ולא לחטוא ואתה עושה להם מערכים שלמים על כמה שזה לא טוב ולא בריא מכל הבחינות ואז אתה נופל בעצמך ואתה מתחיל לחשוב מה אני שווה בכלל האם אני צריך להמשיך להדריך תראה אותי משקר לחניכים שלי. יש עוד כמה מימדים של כעס אבל הם יותר אישיים ונוגעים לכל אדם באשר הוא. לבסוף מגיע התסכול-תסכול מכך שאין לך למי לפנות תסכול כזה גדול שאתה פשוט רוצה יום אחד להיכנס לראש הישיבה ולצרוח תעזור לי!!!!!!!!!!!!!! אתה מתוסכל מזה שאתה חייב לשמור את זה לעצמך ולא לספר כי כל מי שיכול לעזור לא רוצה לשמוע, אתה מתוסכל מזה שאתה פגום -ואתה תקוע -אתה מתוסכל -ואתה בטוח שאין סוף לבעיה שלך אתה מתחיל לחשוב מה יקרה שתתחתן האם אתה בכלל ראוי ויכול להתחתן המחשבות לא עוזבות אותך לא מרפות ואין לך איך להשתחרר מהם זוהי הרגשה פשוט נוראית ומאמללת.
- הייתי מציע לו לעשות מה שעושים בצה”ל בצבא ההגנה לישראל קיימות המון יחידות מיוחדות שלכל אחת יש ייעוד שונה ותפקיד שונה המיוחד לה. הייתי ממליץ לשר החינוך היקר להקים מרכז לימודי או מחקרי שיהיה דווקא בחינוך לא פורמלי ויועסקו בו אנשים העובדים עם נוער ושרוצים לשנות והם יחקרו את הנושא יהיו אוזן קשבת צריך לעקור את הנושא מהשורש שלו ולא רק לגרום לאנשים מכורים לחדול כי זו הרגשה נוראית אתה מרגיש כמו פצצה מתקתקת שעלולה בכל רגע להתפרץ ואתה תחזור לסורך לדעתי צריך לגרום לאנשים להיגעל מזה כמו מחלה להוציא להם את זה מהראש עד כדי כך שיהיה להם בחילה כשהם ינסו או יחשבו לחטוא ולראות
אני מקווה שאני עוזר לכם ראשי ישיבות יקרים לראות את נקודת המבט שלנו התלמידים אלא שיום יום אתם רואים ומדברים איתם אבל אתם לא שומעים אותם צורחים לכם בדממה שהם במצוקה שהם צריכים עזרה.
