מדי פעם אני שומע את הטענה הזו: נמאס לי לגדל 4 ילדים קטנים ובעל. לעתים, אישה מתלוננת על כך שבעלה ילדותי. צריך לדאוג לו. שיקום. שילך לישון. שיאכל. שיתקלח. שיצא לעבודה. מרגישות בדידות. אין שותפות. "גם אני צריכה שיחזקו אותי לפעמים. שיקשיבו. ובכלל- אין כאן זוגיות"...

לאה התבוננה במראה. הדמות העייפה שהשתקפה ביטאה את תחושת העומס המציפה אותה. להיכן נעלם משב הרוח המרענן שליווה אותה כשחזרה בתשובה? תחושת ההתחדשות שכה התחברה אלי'ה? הדריכות וההרפתקנות שליוו אותה במסעה הרוחני?