הם זוג מאורס. מקפידים על קלה כחמורה. ופ-ת-א-ו-ם גילו שבכלל לא קל "לשמור נגיעה"..
הוא הורה. אבא למתבגר, מקסים וטוב וירא שמים, ויום בהיר אחד כשפתח את המחשב – גילה עם מה בנו מתמודד.
היא בחורה צעירה שנישאה זה עתה ולילה אחד גילתה את בעלה…
עולם היצרים הסובב אותנו, מורכב מאוד. נשים ואנשים מתמודדים, נערים ונערות, צעירים ומבוגרים. דומה כי אף אחד לא ניצול מהמורכבות המאפיינת את הדור שלנו סביב יצרא דעריות. נחטא לאמת אם נאמר שכולם נופלים, אך גם נחטא לאמת אם נאמר ש"הכל בסדר" וההתמודדות מאיתנו והלאה.
ההתמודדות קשה לאדם המתמודד, אך בו בעת ההיחשפות לעצם ההתמודדות, גם אצל האדם שאינו נמצא שם בעצמו, קשה לא פחות. הרצון לטהרה, השאיפה אל הקודש, מביאה לעיתים לרצון "לסגור את הבית", לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע, לא לתת לדברים סביב לחדור אל הבית פנימה. לשמר את קודש הקודשים, מקדש המעט של האדם, נקי מכל חטא.
אולי לרגע אחד זה אפשרי, אבל לטווח ארוך הגיע העת לפקוח את העיניים, להתבונן היטב ולחשוב כיצד אנחנו מתמודדים.
יש את אלה ש"הכל אצלם בסדר" – "הכל בסדר, לא קרה כלום, לא מבין/ה למה צריך לדבר על זה" –"זה לא אצלנו", "זה קורה שם", ב"תל אביב", "אצלנו הילדים מתחנכים בתלמוד תורה והכל בסדר. אין ס-יכ-ו-י שהם יפגשו עם זה", וכהנה וכהנה תגובות ההודפות כל מקום של מפגש עם ההתמודדות באשר היא.
יש את אלו שהרימו ידיים – "גם כך המציאות כל כך מורכבת", "ממילא הילדים יחשפו בשלב כלשהו לתכנים בעיתיים", "גם כך הם כל הזמן באייפון, בסקייפ, בווטצאפ, אז חבל", "אין לי כח לריב איתם כל כך הרבה" וכן הלאה, מן ניסיון לישר קו עם המציאות הסובבת, לא להיכנע לגמרי אבל גם לא להילחם. לכופף ראש, לשתוק ולחכות שיעבור.
ויש את אלו שמנסים, ששואפים, להכיר במלוא המורכבות – ולא לוותר ולו לרגע על השאיפה לקודש. זאת כמובן האפשרות הקשה ביותר והתובענית ביותר: להכיר במציאות על כל המורכבות שבה, על המקומות הקשים והאפלים ביותר ובו בעת לא לוותר לרגע על השאיפה המוחלטת לחיות ולחנך לחיים של טהרה וקדושה.
במה נבחר?? ברור לכל בר דעת, ומחקרים שמתפרסמים מוכיחים זאת באופן חד משמעי, כי עצימת העיניים אינה מועילה, ההתמודדויות חודרות היום לכל מקום "וכמעט אין אדם שניצול" (צדקת הצדיק קט). פעם חשבו שההתמודדויות מסוג זה לא עוברות את ה"קו הירוק": בישוב ש-ל-נ-ו – אין ס-י-כ-ו-י!" אבל היום כאמור, ברור שאין אדם חסין. יתירה מכך, ההנחה כי הבעיות "אינן קיימות אצלנו" עלולה לגרום לתרדמת בכל הנוגע לחינוך להתמודדות. והבת יוצאת, ואולי גם הבן, עם שאיפות גבוהות אך בלי יכולת מינימלית להתמודדות עם האתגר באשר הוא, והנפילות כתוצאה מכך – רבות. במקביל גם הייאוש והרמת הידיים אינם נושאים פירות, ילדינו ותלמידנו מבינים היטב היכן יש פרצה בגדר, ועוצמות החיים של גיל הנעורים, יחד עם עוצמת המשיכה מבחוץ והזמינות הגבוהה מולידים פריקת גבולות עד כדי איבודם לגמרי.
דרך האמצע היא זו שבשני הקצוות גם יחד. היכולת שלנו להתמודדות נכונה טמונה לעניות הבנתי באפשרות השלישית, ביכולת האישית שלנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, להבין את עומק הסכנה ועומק ההתמודדות, ובו בעת לא לוותר ולו לרגע על השאיפה לקודש. כך גם לחנך; לשים את הדברים על השולחן; במרכז הבמה; להפגיש את הילד/הנער/הנערה המתבגרת עם הדילמות, השאלות, האתגרים ומתוך כך לצייר את החזון. לומר וללמד שוב ושוב, שתורתנו תורת חיים, רלוונטית ונוגעת גם להתמודדויות האישיות ביותר; שסוגיות מורכבות בנפש האדם ובתוככי המציאות נידונות ומתבררות בתורה עצמה. שיש דרך להתמודדות ויש אפשרות לתיקון ותשובה. פעמים רבות נגלה שהמתבגר שלנו רק חיכה לרגע הזה, לרגע שמישהו יפתח אתו את הדברים הבוערים כל כך ויאיר את הדרך.
אז מה עושים בפועל???
קודם כל מוכנים להכיר בדברים, לפתוח עיניים ולהבין כי ההתמודדות בדור שלנו – אכן – מאתגרת.
מדברים!!! לא נבהלים מלפתוח שיח עם ילדינו ותלמידנו על נושאים אלה. לא נרתעים מלהתמודד עם סוגיות סבוכות שהילדים/תלמידים מעלים, ואפילו – יוזמים שיח בעצמנו..
נזהרים משיפוטיות! מביקורתיות! אין סיכוי שהילד ישתף אם ברור לו שהתוצר יהיה שיחת מוסר. גם שיחות מוסר נצרכות לעיתים בחינוך, אך עת לכל דבר.
מאמינים בטוב ונותנים כח. יש נפילות? התמודדות? כשלונות? "שבע יפול צדיק וקם" אומר שלמה המלך, ומסביר הרב הוטנר כי מהות הקימה של הצדיק היא דרך הנפילות שלו.. ולכן לא נבהלים, אם צריך עזרה חיצונית – מתייעצים, אבל בעיקר מאמינים בטוב שקיים במי שעומד מולנו, מאמינים שהוא יצמח ויגדל מתוך ההתמודדות הזאת – ומחזקים אותו בכך.
ובעיקר מתפללים – שהקב"ה יזכה אותנו להיות שליחים נאמנים וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו.
בהצלחה!
פורסם בבעין חינוכית – מכללת אורות
