הבן מתבגר

אחד המעברים המשמעותיים אותם חווים ילדנו הוא המעבר משלב הילדות לשלב הנערות, תקופה המכונה בפי כל 'גיל ההתבגרות'. גיל זה מלווה בשינויים פיזיולוגים פנימיים וחיצוניים, הפרשת הורמונים, צמיחה מואצת, התחבטות נפשית, התבררות עצמית, ובחיפוש מענה לשאלות הנוגעות לזהותו ולמקומו של המתבגר בעולם הגדול.
אחד השינויים המרכזיים אותם חוה הנער המתבגר הוא שינוי פיזיולוגי. בגיל ההתבגרות הגוף גדל בקצב מהיר. הורמונים גבריים משתחררים. הילד גובה בצורה מהירה בסנטימטרים רבים, שערות גופו צומחות, קולו נהיה עבה יותר ולעיתים פצעים מופיעים בפניו.

אם נתבונן מהצד בילד בגיל 12, ולאחר כחמש שנים נתבונן בו בשנית, נוכח לראות כיצד בתוך פרק זמן זה הילד החמוד והתמים הפך ונהיה לנער, כמעט לגבר. ילדינו חווים שינויים פיזיולוגיים משמעותיים. הם גדלים במהירות. הורמונים גבריים משתחררים בגופם ומשיכה גופנית לבנות מתעוררת ביתר שאת. הם לא בהכרח מבינים מה עובר עליהם, לכן שאלות רבות צפות מאליהן ללא מענה. לא מפתיע אפוא שתחושת בדידות עוטפת את בני הנעורים. ההורים והצוות החינוכי משוחחים עימם על נושאים רבים ומגוונים, אך במה שקשור לתהליכי צמיחתם הפיזיולוגית, לרוב שוררת שתיקה.

בואו ניכנס לרגע לראשו ולליבו של הבן שלנו. ננסה להזדהות עם התחושות שמלוות אותו. נעיין במונולוג קצר של בחור צעיר המנסה לתאר את העובר עליו, ובעיקר את תחושותיו נוכח תהליך התבגרותו:

מתחוללים אצלי שינויים רבים. אני צומח, מתבגר, מרגיש שהיצרים חוגגים. אני צריך להתאפק. לרסן, לחנוק. קשה לי. יום אחד אני שמח ובשני עצוב. לא מבין מה עובר עליי ונראה לי שהם בכלל לא יודעים מה עובר עליי… הם זה המורים, הם זה הרבנים, הם זה אפילו החברים, אבל בעיקר הם זה ההורים. אני בודד

הבדידות היא מנת חלקם של נערים רבים בגיל ההתבגרות. אם אצל הבנות השינויים הפיזיולוגיים מתבטאים בביטויים חיצוניים בולטים כדוגמת תחילת ראיית דם המחזור, הרי שאצל הבנים תהליכי הגדילה מתרחשים בצורה מדורגת וללא סימנים חיצוניים ברורים, מה ש'מאפשר' להורי הבנים להפטיר כדאשתקד, ולהתעלם נוכח צמיחתם- התעלמות שמעצימה תחושה זו.
בנוסף, הדרכת התורה לא עושה 'חיים קלים' למתבגרים. כאשר נפגשים הבנים עם הדרכת התורה הם מבינים שעל פי התורה אסור להם לתת דרור ליצריהם ועליהם להתנהל בצורה מאופקת. מחד גיסא הם חווים את גופם בצורה עוצמתית זאת הפעם הראשונה, הם סקרנים, מלאי התלהבות, ולעיתים הם מרגישים צורך לממש ולחוות את הכוחות החדשים שזה עתה גילו. מאידך, הדרכת התורה מגבילה ומצמצמת את היכולת שלהם 'לזרום' עם החיים. הם לומדים כי אסור להסתכל על בנות על אף תחושת ההנאה, נפגשים לראשונה עם איסור נגיעה, עם איסור הוצאת זרע לבטלה, מבהירים להם שיש צריך להקפיד על מרחק מתאים מבנות (כל אחד בהתאם לחברה אליה הוא משתייך) ועוד ועוד הגבלות ואיסורים הנוגעים לליבת חייהם. לא פלא אם כן, שגם בהקשר הזה הם מעלים תמיהות לא פשוטות:

למה התורה אוסרת עלינו לחיות בהנאה ולזרום, למה אנחנו צריכים לשלם מחיר על היותנו דתיים, מה הרעיון שעומד בבסיס האיסורים? השיחות היחידות שהשמיעו לנו היו שיחות מוסר שנשמעו בערך כך: 'אסור לכם. תיזהרו. זה לא טוב. זה לא יפה'. תודה רבה באמת, את כל זה אני כבר יודע.

הפער הגדל

הדברים שתוארו לעיל היו נכונים בכל דור, ונכונים שבעתיים בדורנו, בו גדל הפער בין הבגרות הפיזיולוגית המוקדמת לבין הבגרות הנפשית המתאחרת. פער זה מייצר מתח לא פשוט שנים לא מעטות. הבגרות הפיזיולוגית מקדימה את הבגרות הנפשית זמן רב. נוצר פער של מספר שנים, בהן הגוף בשל, אך למרות זאת הגוף וכוחותיו לא יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה מלאה. כתוצאה מכך מתעוררות אצל הנער שאלות רבות: "האם אני מתפתח כשורה? מהן התחושות החדשות שמתעוררות אצלי? ולמה התורה מציבה בפניי איסורים רבים כל כך? האם התורה שונאת את הגוף? ולמה אני מרגיש בצורה חזקה את יצר המין? משהו אצלי לא בסדר? ומה על הנפילות שלי? ועל הקשיים? האם אני דפוק?
היש לי תקווה???

כאמור, לעיתים רבות, התוצאה היא: תסכול, קושי, גיבוש תפיסות עולם מבולבלת, ופעמים אף כאב וייאוש. למרבה הצער, מה שמעצים תחושות אלו היא ההרגשה שבנושאים הללו אין להם עם מי לדבר.
לא אחת חושש הנער "לפתוח" את שאלותיו ואת תהיותיו הן מחשש שהשאלות איתן הוא מתמודד מלמדות על מעלתו הנמוכה והן מפני שהוא מתבייש לדבר על הדברים ש'יפה להם השתיקה'. פעמים והחברה משדרת כי יש דברים אשר איתם המתבגר צריך להתמודד לבד. כתוצאה מכך מסתובבים בני נוער רבים, ובאמתחתם תסכולים שמקורם בתפיסות מוטעות ביחס לציווי התורה, מלאים בשאלות רבות. רבים הם המבולבלים, מיואשים מנפילות, עייפים מניסיונות. במקרה הטוב הם "נושכים שפתיים" וממשיכים לחיות את חייהם בצורה בה הורגלו. במקרים אחרים פונים 'לרעות בשדות זרים' ולחפש תשובות למצוקתם לא בביתם וגם לא במוסד החינוכי בו הם לומדים, אלא במקומות אחרים, בעיקר באמצעי המדיה השונים, בהם הם ייתקלו לרוב בתפיסות שונות מרוח תורתנו, מה שרק יעצים את הבלבול בו הם שרויים.

מבדיקה עצמית שעשיתי משך השנים האחרונות, בעשרות כיתות מגוונות, מרקעים שונים, נוכחתי לראות כי מעטים הם ההורים שדיברו בצורה פתוחה עם הבנים על גיל ההתבגרות. מתוך כיתה של כשלושים תלמידים, בין שני תלמידים לשלשה בממוצע זכו לשיחה העוסקת בהתבגרותם. גם באותם מקרים שכן דיברו ההורים עם הבנים, פעמים לא מבוטלות התקיימה השיחה כתגובה לסיטואציה בעייתית שקרתה, לדוגמה: תפסו את הילד משוטט באתרים לא צנועים, גילו כי היחס שלו לבנות אינו כשורה וכדומה. שיחה שצומחת כתגובה להתנהגות לא טובה תהיה על פי רוב שיחה בעלת אנרגיה שלילית, מה שמביא את נשוא השיחה, הבן, להרגיש מאוים ומבויש וממילא יכולת הקליטה שלו תהיה מוגבלת למדי.

התבגרות הבן על שלל אתגריה היא בראש ובראשונה תהליך טבעי. וככזה -נראה שהבית, הסביבה הטבעית של הבן, הוא זה שאמור ללוות ולהדריך את הבן באלו הנושאים.

כשם שנדבר עם בנינו על מיומנויות פשוטות ונכשיר אותם לאתגרים הנקרים במסע החיים, כך עלינו לסייע להם בתחומי התבגרותם. אדרבה, הוצאת השיח מהבית והעברתו למחוזות אחרים תשדר שענייני יצרים והמיניות אינם קשורים לטבעיות החיים אלא למקומות אחרים המנותקים מכך. שדר כזה יכול להוביל לתפיסת עולם מוטעית. לכן ההורים הם אלה שצריכים לשוחח עם הבנים ולהקנות להם כלים נכונים לצלוח את תקופת הנערות.

קריאת כיוון – בנינו ותלמידנו ראויים וזכאים להדרכה נכונה ולשיח משמעותי. השיח וההדרכה לא יחליפו את ההתמודדות שלהם אלא יאפשרו אותה. על אף הקושי, מוטל עלינו, ההורים והמורים, להפשיל שרוולים, להעז, ולהעניק לבנינו מתנה נפלאה – שיח מדויק סביב התבגרותם. הרווח יהיה ישיר (הדרכה נכונה תבאר לו את מפת הדרכים הנכונה בגילאים אלו) המלווה ברווחים צדדים נוספים (קשר מיטבי עם ההורים).

על מה נדבר?

נראה אפוא שעלינו לדבר עם בנינו על אודות התבגרותם בארבעה מישורים:
אנחנו כאן בשבילכם – עלינו לומר להם בפה מלא שירגישו בנוח לפנות ולדבר, להתייעץ ולהתלבט ביחד. אנחנו צריכים להיות זמינים עבורם, ויותר מכך להיות הורים ומורים 'מזמינים', לשיח בנושאי התבגרותם.
מידע כללי – עלינו להסביר היטב מה מתחולל בגופם. מה מקור השיניים הגופניים ומה תפקידם. פיזיולוגית, נפשית, וחברתית. מידע נכון יסייע בעדם לתת פשר לתחושות שהם חשים, בגיל זה.
קומה ערכית מוסרית – מעבר למידע אותו נמסור, עלינו לבנות אצל בנינו קומה ערכית מוסרית נכונה. מה לבית המדרש יש לומר על התבגרות? על אהבה? על משיכה בין בנים לבנות? על יצרים על נפילות? על שמירת עיניים? על שמירת נגיעה? על שמירת ברית? על רחיצה בחוף מעורב? וכן על זה הדרך.
אין הכוונה רק להדרכות הלכתיות אלא בעיקר להבנת שורשי הדרכת התורה וטעמי המצוות. לבית המדרש יש חידוש עצום, מאיר באור של יקרות וראוי שבנינו ייפגשו עמו. באופן כללי נאמר שהמצוות וההגבלות הם לטובתו. עניינם לשמר את הכוחות החיוביים והעוצמתיים בצורה הנכונה. זה אמנם קשה אך לטווח הרחוק זה משתלם. קיימות שלוש גישות מרכזיות בעולם בהתייחסות ליצרים:
הגישה הראשונה סוברת שיש לדכא את היצרים.
הגישה השנייה, הגישה המתירנית סוברת שיש לשחרר את היצר כשהרסן היחיד הוא לא לפגוע ישירות בזולת.
תורתנו, להבדיל, לא מסכימה שיש לדכא את היצר ומאידך אין היא מסכימה שיש לשחררו ללא בקרה. על פי הדרכת התורה יש לעדן את כוחות היצר ומתוך כך להביא ברכה. זהו חידוש גדול של תורתנו, ואנו ברי מזל. המצוות וההגבלות יושבות בדיוק על נקודת העידון. יש להסביר במפורט מהן האיסורים ומה מטרתם ולפרט.
ארגז כלים – בנוסף להבנת הקומה ערכית מוסרית עלינו לחמש את הנער בעצות מעשיות לדוגמה, חשיבות השיתוף. הבנת מקומן של נפילות, וודאות התשובה, מקומם של הצלחות קטנות, הבניית חיים של יצירה ועשיה מתמדת ועוד.

בהצלחה רבה