בואו ניכנס לרגע לראשו ולליבו של הבן שלנו. ננסה להזדהות עם התחושות שמלוות אותו. נעיין במונולוג קצר של בחור צעיר המנסה לתאר את העובר עליו, ובעיקר את תחושותיו נוכח תהליך התבגרותו:
הרצון להרגיש סיפוק ותענוג נטוע בנו מרגע שאנו נולדים. האם ניתן לומר על משהו כ"כ טבעי, כ"כ חלק מאיתנו, שהוא רע? ואם לא מדוע אנו מרגישים שהדחף הזה מונע מאיתנו להתמסר לכל מה שנכון וערכי ועלול להפיל אותנו למחוזות אפלים וטמאים כל רגע מחדש?