האהבה היא משוש חייו של כל אדם. היא חמצן החיים. על-כן חיים ללא אהבה אינם חיים. האהבה מקיפה את כל מערכות חייו של אדם, מרגע הלידה ועד המוות.

אדם רוצה וצריך להרגיש אהוב ואוהב ע"י הסובבים אותו. אלה שתי תנועות של קבלה ונתינה שמשלימות זו את זו ואי אפשר לזו ללא זו.

המצרך ההכרחי והיקר הזה, הוא מצרך נרכש. זה סוג של חמצן, שלא ניתן לקבלו בחינם, מעת עומדנו על דעתנו, כתורמים ונתרמים. הוא ניתן בחינם, לילדים מהוריהם. האהבה נעשית הכרחית ואפילו קריטית לאיכות חיים, ככל שהמעגל האנושי מצטמצם, ממעגל חברתי כללי כמו: מקום מגורים, עבודה, שכנות, משפחה מורחבת ועד הורים וילדים ובעיקר, בין איש לאשתו.

הרצון הבסיסי והחיוני לקרבה משמעותית רגשית בין איש ואשה, הנובע מרצון הנשמה, מוליד חלומות ושאיפות לתחושת אהבה עמוקה ונצחית. האושר העילאי הזה, נובע מהתקוות הגדולות בנישואין. יש צורך לחיות ו/או ללמוד, כדי להגיע לכך.

ישנם זוגות, שלמדו מדוגמא אישית זוגית של הוריהם והוסיפו לימוד ואימון מיוחד של הדרכה אישית לקראת נישואיהם, כך שהפנימו כיצד להגיע לאהבה. זוגות נוספים, שלא שפר מזלם לקבל דוגמא אישית, לכן למדו לפני הנישואין, מתוקף אחריותם. לעומתם יש זוגות שלא זכו לא לדוגמא זוגית ולא ללמידה ומאוהבים (בפנטזיה שלהם). הם בטוחים שבכוחו של הרגש לשאת כל קושי  ולהם "זה לא יקרה". עובדה- הם בעננים. לכן "מיותר" ללמוד כי נראה להם, שכבר הגיעו לאהבה. אלה זוגות, שנכנסים לנישואין ומתחילים למעט באהבה, כי אין בסיס לאהבתם.

לכולם יש רצון וצורך אמיתיים לחיות בנישואין באהבה. אז איך זה שהמציאות מוכיחה, שדווקא משנכנסים לנישואין, יש כאלה שמתחילים מלחמות וממילא האהבה נעלמת כלא הייתה ואפילו יוצרים שנאה עמוקה? כי כחוט השערה מפריד בין אהבה לשנאה וכגודל הרצון להרגיש אהבה, כן עומק השנאה. "איכה יועם זהב…?" (איכה)

בחדר הייעוץ, נפגשים עם זוגות במצבים אבסורדים: נלחמים זה בזה בשצף קצף כדי לקבל…אהבה. או בני זוג שמתנתקים בשקט זה מזה כדי…להתחבר.  כאלה המאמינים בלב שלם, שזו הדרך ואינם מבינים את התוצאות המרות של פעולותיהם.

מכיוון שהכוונות טובות אך המעשים אינם רצויים, נראה לי שחסרה מודעות, מה עלול להפעיל אותם בניגוד לכוונותיהם. אתייחס הפעם לאחד מהגורמים: האגו.

כיצד נראית "אהבה" בשירות האגו?

• אהבת עצמי– זו גישת חיים, שבן/בת הזוג, נועד למלא את מבוקשי. אלא שכאשר כל אחד מצפה לקבל, נוצרים מבחנים מי נתן למי… עולות דרישות זה מזה… מגיעות האכזבות… האווירה מתוחה והכעס עולה. כך ששניהם נראים כשני אויבים, שרוצים בכוח הזרוע להשיג… אהבה.
• אהבה על תנאי- אם אעניק, זה בתנאי שאקבל. "אני לא פרייאר"- ההתניה יוצרת אהבה אינטרסנטית. אהבת הקבלה ולא אהבת האדם.
• הצדק האישי– "אין צורת מחשבה נוספת חוץ מצורת המחשבה שלי". "לכן כמו שאני רואה את המציאות, כך צריך להיות ואם היא תקשיב לי, אז תהיה בינינו אהבה". לכן אם לדוג', נדמה לו שלא איכפת לה ממנו, אז מבחינתו זה נכון והוא יכול למצוא לכך הוכחות לפי פרשנותו. או שנראה לה שהוא לא מכבד אותה וגם לה יש הוכחות משלה. התוצאה בד"כ אלימה: יש להם "זכות" לכפות את רצונם. או ע"י התקפות והשמצות, או בדרך "אינטליגנטית" כביכול, שלא לשתף פעולה ולהתנתק, או ע"י שפת גוף שלילית כלפי בן הזוג.

ההיגיון הבסיסי מבין, שאי אפשר לקבל רכות של אהבה בכוח. למרות זאת, היגיון זה חסר כ"כ באווירה הכללית הציבורית. אז כיצד משיגים אהבת אמת (משוחררת מאגו), שכולם כל כך מייחלים לה?

עד כה, קראנו על מעכבי האהבה. עתה נקרא, שהפכם עשוי לקדם את בני הזוג ולבנות את אישיותם העצמית ומתוך כך, ליצור זוגיות אוהבת.

בראש וראשונה, חובה על כל אחד מבני הזוג לאהוב את עצמו. ישנה חשיבות מכרעת ללימוד וטיפוח אהבה עצמית (ששונה מטיפוח האגו). מקור האהבה העצמית הוא במחשבה, שיש בי חשיבות, מעצם היותי נברא בצלם אלוקים. מהכרת ערך הבורא, ניכר ערך האדם. "לפיכך, חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג' יד). ידיעה והכרה זו, מחייבת את כל אחד מבני הזוג להכיר בערכם ומתוך כך להוקיר ולכבד זא"ז. הכרה זו, מחייבת לא רק לדבר במילים של כבוד, אלא תחילה להתכוון במחשבה ולהרגיש בתחושה, את הכבוד לעצמי והכבוד לבן הזוג. כשחשים את ההוויה הזאת, ממילא גם מדברים כיאה להם.

בשלב השני, מעצם הידיעה וההכרה הברורה, שנבראנו בצלם, מתעורר בתוכנו הרצון והשאיפה להתדבק במידותיו של הבורא ובעיקר במעלת הנתינה. בנתינת אמת, שאיננה במטרה להשיג אינטרס, מי שנותן, הוא הראשון שמרוויח בגדול מעצם הנתינה. הנתינה יוצרת אצל האדם ערך עצמי חיובי, כי ע"י הנתינה, הוא מגלה ומכיר את כוחותיו ועצמתו. (מי שמחכה, או דורש לקבל אהבה, ירגיש שערכו תלוי באחר ולכן יישאר חסר. אם יקבל, זה יהיה ערך מדומה.) הרב דסלר ב"קונטרס החסד" (מכתב מאליהו א' עמ' 37) מסביר, שבני אדם שונים מתקשים להתחבר. לכן, "לאשר ייתן- יאהב". מכיוון שאדם אוהב את עצמו ונותן מעצמו לזולתו, אז הוא אוהב את עצמו שבזולתו. כך נעשים קרובים, מתחברים ואוהבים. ככל שייתן יותר, כך יאהב יותר ובאחדות זו- שכינה ביניהם.

במציאות האגוצנטרית הרווחת כיום, רבים תוהים:"אם אעניק כל הזמן, השני יתרגל לקבל. ומה איתי?" מעצם השאלה, נראה שהנתינה אינטרסנטית, שאינה נובעת מנתינה לשמה. אם הנתינה היא כדי לעשות טוב לשני- אזי הטוב שלו, הוא האושר שלי. השני חש בכך וגם הוא מתעורר להעניק באותה מידה ואולי אף יותר.

כשנישאים, שואפים לחיות באושר ובאהבה. כדי להגשים חלום זה, (ללא מודעות וללא כוונות שליליות), עסוקים וטרודים ב"אחריות" על הנישואין ובבדיקה שאכן תימצא האהבה ביניהם. הוא מתבונן, בוחן, מחכה ומבקר, אם בן הזוג ממלא את אחריותו וחובותיו (לפי דעתו), כדי שתשרור ביניהם האהבה. הוא "יושב על הגדר" במקום לחיות את הנישואין עם אשתו. הוא יוצר "בית דין לערעורים", שמערער את יסודות הקשר הזוגי. זו  השפעת תרבות המערב, המפרידה ושואפת למילוי רצונות אישיים דרך הזוגיות על חשבון השני. מכאן נבין, שבחיי אהבה, אין מקום לצדק אישי, שמפריד ומעמת את בני הזוג בניסיון לכופף זא"ז. צורת חשיבה ש: "אני ממלא את חובותי ואפילו בכיף, אבל היא…", זו מחשבה שיוצרת הפרדה שהיא היפך האחדות. מעצם היות האחד צודק, מופר השיוויון הערכי ונוצר מצב, שהאחד עליון והשני נחות. האחד הורה והשני ילד. האחד מורה והשני תלמיד. האחד שופט והשני נאשם. זה מצב שמעלה את השאלה- תהייה: "האם אנחנו אוהבים?? הלזאת תיקרא אהבה??"

כאשר בתפיסת הזוגיות, מרגע נישואינו, אנחנו שייכים זל"ז, והקשיים הם של שנינו, אז גם עם החסרונות הרבים שיש בכל אחד, לצד היתרונות (הקיימים אך נעלמים מהעין בגלל החסרונות), אפשר לאהוב.  היתרונות יוצרים הערכה וקרבה והחסרונות, חמלה ורצון להכיל ולתמוך, שהרי הכל זה אנחנו. כאשר אחד תומך בשני, הוא תומך בעצמו. כאשר עושה טוב לשני, הוא עושה טוב לעצמו.

אז מי שמחפש וכמה לאהבה, שיחפש וימצא אותה תחילה בתוך עצמו. מעתה, יעניק מאהבתו ועל ידי כך ייצור את המציאות שהוא כל -כך מייחל לה. יצירת המציאות פרושה יוזמה מתוך מחשבה ש:"מה אני יכול/ה לעשות עכשיו שמחבר ומקשר בינינו באהבה?" ישנה טעות מחשבתית ש"כשנתפנה מכל העיסוקים נתייחס זל"ז וניצור אהבה. נצא לבילויים ונהיה פנויים לעצמנו בלבד". את האהבה והקשר הזוגי יוצרים בכל רגע נתון. תוך כדי העיסוקים, הלחץ והקשיים ולא רק בזמני נחת ובילויים. לדוג': בארוחה , לפרגן בהתייחסות לאישיות:"אני מקבלת ממך תחושת ביטחון כשאני רואה את האכפתיות שלך ממני ומהילדים". אפילו בזמן עומס כמו מעבר דירה. תוך כדי ההתרוצצות והעייפות, לחשוב ולומר משפט אוהב ומעריך ואפשר גם פינוק קטן שנותן כוחות להמשך העשייה.

כשמתרגלים יוזמות, שיש בהם יחס אישי והערכה, מתרגלים, עד שזה נעשה כחלק טבעי וכמעיין המתגבר. ומי על אהבה כזו יוותר??