ובכל זאת דומה שיש צורך בעיבוד מחודש של הדברים בצורה מרוכזת על מנת לחזק את ההתייחסות התורנית העמוקה לנושא ואת חשיבות השיח הלכתחילי עליו.

אתחיל באנקדוטה שמציפה את העניין, הגיע אלי פנייה של יועצת ממוסד חינוכי תורני פנימייתי בארץ בעיצומה של סערה גדולה בצוות סביב שתי בנות שנמצאו ישנות יחד במיטה. הדבר הזה אסור באיסור חמור באותו המוסד (כמו במוסדות לא מעטים נוספים) מחשש למערכות יחסים לא בריאות בין הבנות, ובכל זאת אירע מקרה והתבקשתי להגיע לשיח עם הצוות החינוכי. התבקשתי לדבר על "המקרה עצמו", ולתת מתכון מדויק במענה לשאלה: "מה עושים". כפי שאסביר בהמשך אני מאמינה באמונה שלמה שההתייחסות לסוגיה זו לא יכולה להיות במתכונת של רטייה על המכה, אלא של תפיסה חינוכית – תורנית כוללת ועל כן עמלתי קשות כדי להעביר את המסר שאין לי שום עניין לעסוק במה שאירע (או לא אירע) בין הבנות, אלא במרחב הכולל של השיח על עניינים שבצניעות באותו המוסד, שיח שסביר להניח שאם היה מתנהל באופן מיטבי היה קל יותר להתמודד (גם) עם סיטואציה כזאת. סיכומו של המקרה היה שלא הצלחתי במשימתי (אז), ומרוב שהצוות היה טרוד במציאת מתכון מדויק לפתרון הבעיה הוא לא היה פנוי לחשיבה כוללת על הסוגיה.

בחרתי להתחיל בתיאור מקרה זה כיוון שחדשות לבקרים עולות שאלות כעין אלו בקהילה ובכיתה, בשיעור ובמסגרות אחרות: כיצד להתמודד עם הסוגיה הלהטבי"ת, שאלות של שז"ל אצל בנים ואוננות אצל בנות, ההתמודדות הקשה מול תרבות המסכים בכלל והפורנוגרפיה בפרט, פגיעות מיניות והחשיפה של ילדים ותלמידים אליהם ועוד. במקרים רבים התחושה היא שרבים מאתנו (כמו בסיפור דלעיל) עסוקים בהדבקת פלסטרים על המכה, בניסיון להרגיע או להתמודד עם הסיטואציה, בעוד שאין ספק שיש מקום לחשוב מחדש על תפיסתנו העקרונית ביחס לנושא.

מטרתי במאמר היא לחזק את החשיבות הלכתחילאית של הדיבור והשיח על עניינים שבצניעות מתוך מגמה להבנות תפיסת עולם נכונה סביב הסוגיות המורכבות של מיניות ומבנה המשפחה בימינו. מניסיוני, עם כל המודעות ההולכת ומתעוררת ועם המרכזים השונים העוסקים בתחום, עדיין לא ביררנו כציבור די הצורך את תפיסת העולם התורנית ביחס לנושא, לא רק בהתוויית הדרך ההלכתית – מה מותר ומה אסור, אלא בבניית תפיסת עולם כוללת. רבים בני הנוער, הילדים והמבוגרים הנבוכים מאוד בסוגיות אלה ומבקשים הכוונה תורנית עמוקה, שמחוברת לתורת אמת ויחד עם זאת לא חוששת להסתכל בעיניים פקוחות על המורכבות במציאות סביב.

במאמר זה אנסה להציג על קצה היריעה תפיסת עולם רחבה ככל הניתן שתכלול מקורות מהתורה ומחז"ל, סוגיות הלכתיות, בירור מושגים המשיקים לנושא שיכולים להאיר אותו באור חדש, גורמים שהשפיעו לענ"ד על התפיסה העקרונית ביחס לנושאים אלו, והצעה להבנת המורכבות של הסוגיה ביחס לדור. בסיום המאמר אציע כמה כלים מעשיים שיכולים לסייע בקידום השיח הלכתחילי על מכלול הנושאים שבצניעות.

שיח על נושאים שבצניעות
עיון פשוט במרחבי התנ"ך ובמקומות רבים בחז"ל יגלה לנו טבעיות רבה בשיח על נושאים צנועים. הדברים ידועים ובכ"ז נציג סקירה קצרה. סיפורי ספר בראשית, ביניהם החיבור הראשון בהיסטוריה: "והאדם ידע את חוה אשתו", שרה אמנו שחדל להיות לה "ארח כנשים" (בראשית יח יא), מעשה לוט ובנותיו שכולל בתוכו גם התייחסות למשכב זכר וגם מעשה של גילוי עריות במשפחה, יצחק המצחק את רבקה אשתו (שם, כו ח, ונשים לב איזו מילה נפלאה זו לתיאור חיי האישות), מעשה הדודאים והמורכבות בביתו של יעקב אבינו (שם, פרק ל), מעשה דינה שמזמן שיח על פגיעות מיניות, תמר ויהודה שכולל שיח על מציאות של זנות (שם, פרק לח), כל אלו רק בספר בראשית, וכמובן אלו רק דוגמאות. גם הנושאים ההלכתיים שבתורה מתייחסים באופן הפשוט ביותר לנושאים צנועים כחלק אינטגרלי מתרי"ג מצוות, וכאשר לומדים תורה כסדר מגיעים במהרה לענייני אישה סוטה יולדת, נידה, בעל קרי, איסורי עריות וכו'.

דומה כי מעבר לפרשייה עצמה, יש חשיבות רבה במיקום הנושא, כאשר רובן ככולן של פרשיות אלו משולבות באופן אינטגרלי בין שאר פרשיות התורה. הדבר הזה הוא לימוד גדול על הטבעיות של הפרשיות שנקראות ומתרגמות ככל פרק אחר, ובשונה מהתפיסה הרווחת במוסדות רבים (שעל פי רוב אינם תלמודי תורה) שעדיף לדלג על הפרקים הללו.

הטענה לפיה עדיף לצמצם בעיסוק בנושאים אלו היתה מוכרת כבר לפני 200 שנה לנצי"ב מוולוז'ין שבפירושו לתורה, על פרק טו בויקרא העוסק בטומאות היוצאות מן הגוף: זב, זבה נידה ובעל קרי, מסב את תשומת ליבנו לכך שבתחילת הנושא מופיעה לשון חריגה בדיבור אל בני ישראל: "ואמרתם אליהם", בלשון רבים. אומר הנצי"ב:

והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון 'ואמרתם אליהם'… אלא כלפי שקשה לדבר בענייני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה, והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדיבור והלימוד בהם, ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע"פ אבל אחר שכבר לימדם אין המצווה להגות בהם כמצוות תלמוד תורה.. מש"ה כתיב בפרשה זו 'ואמרתם אליהם', שגם אהרון ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה … וה"ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלימוד תורה אין יוצא רע והיא איילת אהבים ויעלת חן.

ההוא אמינא של הנצי"ב נשמעת רבות בימינו: אל תעירו ואל תעוררו, "איתנו לא דיברו, למה שנדבר על זה עם תלמידים/ילדים" וכן הלאה, ואומר הנצי"ב באופן הברור ביותר שאם הלימוד, הבירור והעיסוק בעניין יעשה מתוך הבנה שזהו לימוד ועיסוק בדברי תורה – לא יצא מזה רע, ויותר מכך, הדיבור האלוקי מצווה גם על אהרון ללמוד עם עם ישראל, אחר שכבר לימדם משה, ומתוך כך מתחדדת המצווה על כל רב לעסוק בנושא עם תלמידיו.

עיקרון זה מתחבר כמובן למושג "תורה היא וללמוד אני צריך" שמופיע ארבע פעמים בתלמוד, כאשר שלושה מתוכם מכוונים לבירור ולימוד בעניינים שבצניעות: ר' עקיבא שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא, תלמידיו של ר' עקיבא שנכנסים אחריו לבית הכסא, והמעשה הידוע ברב כהנא שנכנס תחת מיטתו של רב בשעת תשמיש.

יתירה מכך, נוכל למצוא בדברי חכמים גם הדרכות מפורטות כדוגמת הדרכות רב חסדא לבנותיו (שבת קמ ע"ב), שבהם מלבד עצם ההדרכה עצמה (המפורטת מאוד) גם ראויה לציון העובדה כי רב חסדא עצמו (האבא!) הוא זה שמדריך את בנותיו.

סוגיית ההנהגות בחיי אישות וסרך ביתה

הצענו אם כן קריאת כיוון לשיח על הנושא כפי שמצטייר בתורה ובחז"ל, להרחבת התמונה ראוי לברר שתי סוגיות הלכתיות שמשיקות לנושא ודיוק בהם יכול לסייע לנו בבניית תמונה כוללת יותר:

• הסוגיה הראשונה היא סוגיית ההנהגות בחיי אישות
• והשנייה היא דין סרך ביתה והצנעת ליל הטבילה.

הנהגות בחיי אישות
סוגיית ההנהגות בחיי אישות ובמיוחד סימן ר"מ באורח חיים, נידונה באריכות במאמרו של הרב שמואל אריאל בעלון זה. בשל החשיבות הגדולה לענייננו נביא כאן את השאלה במלוא חריפותה ולאחר מכן את תמצית דבריו.

בעיני רבים, עיון בסימן ר"מ ובכלל לימוד הלכות (הנהגות) חיי האישות עלול ליצור את הרושם כאילו מגמת ההלכה היא לדכא את זרימת החיים הטבעית ולהגביל את השמחה והספונטניות בין בני הזוג. כאילו לא די בהרחקות בימי הנידה, גם בזמן המותר יש עומס של הגבלות ודקדוקים, ופעמים נדמה שמגמתם של הנהגות אלו לצמצם את חוויית המיניות ואולי אפילו להציג אותה כמנוגדת לקדושה, ובשונה מהתפיסה שהוצגה קודם.

במאמרו מציין הרב אריאל כי סימן ר"מ אינו הלכה פסוקה: "ודאי שאין מדובר בהלכה פסוקה, אלא במידת חסידות, כמפורש בלשונו של השולחן ערוך עצמו. וממילא אין זה שייך לכללי הפסיקה ההלכתיים, שבהם וודאי שסמכות השולחן ערוך היא מכרעת" ובהמשך: "עניין זה אינו הלכה אלא הנהגה, ולפיכך אין זה שייך לכללי הפסיקה". נוסף על כך, דן הרב אריאל בבירור מושג הקדושה ובמדרשי חז"ל מהם עלול להשתמע כי הימנעות מדברים מותרים היא זו שיוצרת את הקדושה. למסקנתו "דרך הפרישות הקיצונית אינה מתאימה בפועל לדורנו" ועל השאלה האם דרך זו גבוהה יותר או מתוקנת יותר הוא עונה כי "בתקופות שונות מתאימות דרכים שונות בעבודת ה', "כי כל זמן מאיר בתכונתו", ולפיכך אין הכרח לדרג את הדרכים, שזו נכונה וזו לא, או שזו גבוהה וזו נמוכה, אלא כל דרך נכונה ומתאימה בעיתה ובזמנה".

אין ספק כי העמדת הסוגיה באופן בה הציג אותה הרב אריאל עשויה לחזק את ההתייחסות הטבעית ביחס לקשר בין איש לאשתו בפרט וביחס לנושא המיניות בכלל. יתירה מכך, דיוק הלכתי שמסקנתו כי דינים אלו אינם הלכות אלא הנהגות יחד עם האמירה כי אין הכרח שזו דרך מעולה יותר, עשוי לסייע לבני הזוג לתת אמון בזרימה הטבעית והנורמטיבית של הקשר ביניהם, כמובן בתוך המסגרת ההלכתית המותרת (אשתו, טהורה ובצניעות) ולהתבונן על הנהגות אלו כמאפשרות מרחב זוגי ולא חלילה כובלות אותו.

סוגיית סרך ביתה
סוגיה הלכתית נוספת שעשויה לחזק את התפיסה שהובאה לעיל היא סוגיית סרך ביתה. סוגיה זו מציגה תמונת מצב לפיו עיקרון הלכתי לדורות נקבע על בסיס מציאות מוכרת בה הבת יודעת ומכירה בטבילתה של אמה. כידוע, מעיקר דין שבעת הנקיים, לא אמורה להיות מניעה מאשה שלא טבלה במוצאי היום השביעי לשבעת הנקיים לטבול בכל רגע נתון לאחר מכן. אך הגמרא דוחה אפשרות זאת מטענת סרך ביתה – כאשר החשש הוא שהבת תראה את אמה טובלת ביום ותחשוב בטעות שטבילה ביום מותרת מיד מבלי לדעת כי אמה טבלה ביום השמיני ולא ביום השביעי. מלשון רש"י בסוגיה פשוט כי הבת ידעה על מועד טבילת אמה: "משום סרך בתה – שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני הוא דטבלה ביום." כלומר הנחת היסוד היא שהבת יודעת שהאם טבלה ביום ויש חשש שגם היא תעשה כן ותעבור (במידה ותטבול ביום השביעי, תשמש ותראה לאחר מכן דם) על איסור כרת. חשש זה מוביל לקביעה לפיה האשה לא תטבול כלל בשעות היום:

ולפי פי' זה לעולם לא תטבול אלא בלילה, בשביעי לא תטבול שמא תבוא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה, גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה.

לעניינו, הנחת היסוד של הסוגיה היא כי הבת ידעה בטבילתה של אמה. טבילת האם היתה חלק טבעי ואינטגרלי מהתנהלות הבית ומהקשר שבין אמא לבת ועל כן היה מקום לגזור גזירה ולאסור טבילה ביום על מנת שהבת לא תטעה.

סוגיה זו מחזקת את היחס הטבעי גם לנושא צנוע כמו ליל הטבילה ומלמדת לדורות כי מציאות בה בני הבית מודעים לטבילת האם – אינה מהווה פגם בצניעות, וממילא מתחזקת הדרך להבנת הטבעיות ביחס הכולל לסוגיות שבצניעות.

מה מונע מהשיח להיות טבעי ופשוט כפי שמצטייר במקורות שהבאנו?
בניגוד לטבעיות בה מופיעים נושאים צנועים אלו במרחבי התנ"ך ובמקורות שראינו בספרות חז"ל, ניכר כי השיח על סוגיות אלו רחוק מלהיות טבעי ופשוט אצל האדם בן זמננו. מה מונע מהשיח להיות כזה? מדוע קשה לרבים מאיתנו לשוחח עם ילדינו על נושאים אלה כפי ששוחח למשל רב חסדא עם בנותיו? נראה כי ניתן למנות מספר סיבות לכך: ראשית ההתייחסות המורכבת ליצר המין אצל האדם, שנית, השפעת התפיסה הנוצרית, ושלישית, מציאות הגלות.

היחס ליצר המיני
על המורכבות האנושית ביחס ליצר המיני כותב הרב סולובייצ'יק במאמרו גאולת חיי האישות:

בדרך כלשהי מתייחס האדם אל יצרו כאל דבר בלתי לגיטימי ובלתי מוסרי: ומכאן תחושת הבושה המתעוררת עם התעוררות הדחף… האדם שיצריו התעוררו חש אשם בשל תשוקותיו ועל כן הוא מנסה להסתירם… דבר זה מסביר את ההתנהגות הבלתי טבעית שמפגינים מתבגרים כאשר יצר מתחיל להתעורר בלחצם של רגשי אשמה עמומים הם חסרי ביטחון עצמי והריהם פועלים כאילו הם חייבים בהתנצלות על ניצני תשוקותיהם ודחפיהם. גישה יחידה במינה זו אל החווייה המינית מוצאת את ניסוחה המדעי הקיצוני ביותר בפסיכואנליזה. כאן זוהה הליבידו עם תסביכים הכרוכים בחטא, עם התשוקה לאנוס ולרצוח..

דומה שהרב סולובייצ'יק היטיב לתאר את המציאות כפי שאנו רואים אותה פעמים רבות סביבנו. משהו בטבע האנושי עלול לעיתים לצייר את המיניות כדבר בלתי לגיטימי ובלתי מוסרי. אנו רואים עקבות לתפיסה זו אצל בני נוער רבים מהמגזר הדתי ואף אצל אנשים (ובמיוחד נשים) נשואים.

נוסף על כך בעיני המתבונן מבחוץ נתפסה כך במיוחד המיניות בעולם היהודי. ניתן לראות תיאור חד לכך בדברים שכתב ההסטוריון דוד ביאל ומובאים בספרו של פרופ' מרדכי רוטנברג, היצר:

ספרו של… עוסק.. ביהודים, עם הספר, הגולים לנצח מגופם… (וכן ב) יהדות ההיסטורית כדת מרוקנת מארוטיקה. הדיכוי המיני צומח ממורשת הסבל היהודי והלגאליזם הכפייתי. לגאליזם זה מצטמצם בעיקר לאיסורי אוכל, ואלה מצדם נקשרים חזור וקשור למיניות אסורה. האוכל כמוהו כמילים, קשור לפה, ומכאן ששוב האוראליות מנטרלת את ארוס.

כמובן שרוטנברג יוצא כנגד תפיסה זו, אך אין ספק שמבחינות רבות כך נתפסה היהדות שנים רבות, לפחות בעיני המתבונן.
השפעת הנצרות

נוסף על הדברים האמורים לעיל נראה ששהות של מאות רבות של שנים בתוככי החברה הנוצרית הטביעה חותם על היחס למיניות, ואין ספק שכמימרא הידועה המיוחסת לאדמו"ר מגור לוקח זמן להוציא תפיסות גלותיות אלו מעם ישראל. תפיסת המיניות הנוצרית היא שמין קשור בחטא, והאידיאל – באופנים שונים, הוא פרישות. דוגמא קלאסית להתקבעות תפיסה זו ניתן למצוא בתפיסה הרווחת למושג הנזירות. בעוד שלשלומי אמוני ישראל ברור כי משמעות המושג היא לפי תפיסת הנזירות של פרשת נשא (קרי: הימנעות מיין, טומאת מת, וגידול השיער), שיח במרבית מוסדות החינוך ילמד שלילדים ברור משום מה ש"לנזיר – אסור להתחתן". דברים בהירים בהקשר זה מצאתי משמה של נחמה ליבוביץ בתיעוד שיחה שבע"פ:

הקשר הגופני בין גבר לאישה אינו רצוי בעולם אידיאלי, אמר לה ידיד קטולי, וראיה לכך היא שהאדם "ידע את חוה אשתו" רק לאחר שגורשו מגן עדן, ולא לפני כן. בעולם המושלם של גן עדן לא היו יחסים גופנים בין איש לאשה.
"פרשת בראשית סותרת את דבריך לחלוטין", אמרה לו נחמה. צורת הפועל של "והאדם ידע את חוה אשתו" שונה מצורת העבר הרגיל הנוהגת במקרה, המתוארת על ידי ו"ו ההיפוך. לו היה זה עבר פשוט, היתה התורה נוקטת את הצורה הרגילה – וידע האדם את חוה אשתו, ותהר ותלד. המקרא שנקט בצורה המיוחדת של תיאור העבר – "והאדם ידע" – מעיד בכך שהאירוע התרחש בעבר המוקדם. האדם ידע את אשתו לפני הגירוש מגן העדן.
"הקדמת המעשה המיני לחטא בגן עדן מנתקת אותו מהחטא והופכת אותו למעשה שלכתחילה, למצווה כפי שהוא ביהדות, זאת בניגוד לעמדה הנוצרית השוללת את המעשה המיני ורואה בו חטא – תוצאת עולם שכבר הוכתם".

השפעת הגלות
נוסף לכל אלו, מציאות של 2000 שנות גלות הייתה במהותה התנתקות מהטבע האנושי והלאומי. ידועה קריאתו של הרב קוק, וראוי להזכירה גם בהקשר זה כי: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" (אורות התחיה לג), ודומה שהדברים מכוונים גם לנושא זה. משהו בטבעיות הפשוטה של השיח, כפי שמצטייר בתורה ובחז"ל, נעלם מאתנו. דומה שכחלק מהשיבה לארץ, לטבעיות עבודת האדמה והחיים הלאומיים, יש קריאה גדולה גם לחזרה לטבע הגוף. דברים ברורים בהקשר זה כותב הרב חרל"פ:

ארץ ישראל היא הגוף של ישראל, ובלא גוף אין נשמה (ההדגשה במקור) וכאשר גלו וכאשר גלו ישראל מעל אדמתם, האירה רק בחינת הרשימו של הנשמה, ולא היו זקוקים כל כך לגוף, גם אצל הפרט, ועל כן היו הצדיקים מתרחקים הרבה מכל ענייני הגוף, ורבים מהם התענו וסיגפו את עצמם סיגופים גדולים, כדי לקבל, על כל פנים, את הרשימו במלואו, כי הרשימו אינו זקוק כל כך לגוף, אדרבה הוא מאיר ביותר כאשר הגוף מעונה ומדוכא.

 

אולם בזמן אשר ״עת לחננה כי בא מועד״ וישראל שבים לאדמת קודשם, אז צריכה הנשמה להאיר בשלימותה, ומשום כך חוזרת ובאה התביעה גם לגוף בריא ושלם. ״ויבא יעקב שלם – שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו״. ולעת כזאת, כל עינוי וכל סיגוף מאפיל על אבוקת הנשמה ומונע בעד שלימותה . ועל כן חובה קדושה על הצדיקים שבדור הזה, להחיות ולהבריא את גופם בסדר של קדושה ואבדלתא, ובשלימות גופם ירגישו גם את חיבת הקודש לעם ישראל ולארצו, ועליהם לעודד את גופם, רוחם ונשמתם, ולשמוח על כל תיקון גופני וארצי, ומפני זה עליהם להשתדל שיהיו גם גופם הפרטי מלא עוז ותעצומות קודש, שלם ובריא ממש. ..

נראה שדבריו אלה של הרב חרל"פ מכוונים ישירות גם לנושא בו אנו עוסקים. הניתוק מטבע הגוף בכלל ומטבעיות החלקים המיניים שבאדם בפרט היא בין השאר גם תוצר של הגלות, והתיקון לעניין זה נצרך כחלק מהחזרה לטבע עם השיבה לארץ ישראל. ראוי לציין כי בסיום דבריו אומר הרב חרל"פ עד כמה חשוב "שיימצאו בעלי משקל, קדושי המחשבה, שידעו להחזיק את המשקל, שלפי ערך קיום הגוף כן תאיר הנשמה, ולפי ערך הארת הנשמה כן יתחזק ויתרפא גם הגוף." איני יודעת מי הם אותם "בעלי משקל, קדושי מחשבה" שצריך שימצאו, אך ברור עד כמה מציאותם חיונית.

צניעות ובושה
כהמשך לאמור לעיל, ראוי לברר שני מושגים שדיוק בהם יכול לשפוך אור חדש על הנושא: צניעות ובושה.
אין ספק ששיח על צניעות חייב להיעשות בצניעות. אך יש לברר היטב מהי בדיוק הצניעות. דומה שיש בלבול גדול בנושא הצניעות בימינו, כאשר משום מה בעיני רבים הצניעות נתפסת כנוגדת את המיניות ואת ערך הגוף. תפיסה זו שכל מי שעוסק בנושא פוגש אותה אצל נשים רבות מעידה כי ערך הצניעות צריך גם הוא לעבור בירור מחודש בהתאם לתביעת האמת של הדור. חשוב להדגיש כי אין הכוונה לבירור מחודש של ההלכה, אלא לאופן ההנגשה שלה לדור דעה כשלנו. בעיני רבים הצניעות נתפסת כחובה הלכתית (מעיקה לעיתים) שקשורה לנשים (כיוון שבתפיסה הרווחת גברים יכולים להתלבש כרצונם) ועוסקת בעיקר בגדרי הלבוש. ברור שדבר זה אינו תואם את מושג הצניעות במקורותינו.

צריך ללמד מחדש את ערך הצניעות כמידה שהיא ראשית לכל בין האדם לאלוקיו. מיכה הנביא מעמיד לנו שלושה עקרונות במענה לשאלה מה ה' דורש מאיתנו: "…עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלוקיך" (מיכה ו ח) על פסוק זה אומר הרד"ק את הדברים הבאים: "והצנע לכת – הוא ייחוד האל ואהבתו והוא דבר המסור ללב והוא דבר צניעות.." הצניעות אצל הרד"ק רחוקה מאוד מההבנה הרווחת של בן דורנו, אלא היא המרחב האינטימי המקודש שבין האדם לאלוקיו. תפילה היא דבר שבצניעות; עמדת הנפש של האדם מול אלוקיו שבאה לידי ביטוי בחובה ההלכתית להתפלל בלחש מגלה לנו כי הצניעות שבתפילה היא האינטימיות שבה, הקשר הקרוב, המוצנע שבין האדם לבוראו. צניעות כזאת היא גם הצניעות במערכת הזוגית, כאשר דווקא הצנעת הקשר היא זו המאפשרת את הקיום שלו בעוצמה רבה. ואם כך, ברור כי הצניעות אינה נוגדת את הגוף ואת המיניות אלא מאפשרת את קיומם.

הרבה יישומים מעשיים ניתן לראות לעיקרון זה: ראשית עצם השיח על עניינים שבצניעות צריך להיעשות בצניעות, במרחבים אינטימיים בהם מתאפשר השיח. גם ההנחיה לילדים (כמובן בהמשך לשיח) היא שעל נושאים כאלה לא נכון ולא מתאים לדבר עם כל אחד. מעבר לזה גם הסברת הצניעות צריכה להיות מתוך התייחסות לגוף כמרחב אינטימי, אישי, מקודש, כאשר מטרת הלכות הצניעות להגן עליו ולהעצימו ולא להיפך. גם נושא החינוך לצניעות, במיוחד של בנותינו צריך להיעשות מתוך כבוד עמוק לגוף ולכוחותיו, ומתוך הבנת שכיסוי הגוף אינו בא בשל היותו שלילי חלילה (כפי שפעמים רבות נתפס אצל בנות רבות) אלא משום ערכו ועל מנת לאפשר לרבדים פנימיים ועמוקים לבוא לידי ביטוי.

גם מושג הבושה צריך לעבור בירור מחודש בהקשר זה. "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט ע"א) – הביישנות היא אחת מתכונותיהם של ישראל. יש לדייק כי הביישנות אינה בושה. אם הבושה כרוכה פעמים רבות בתחושת אשמה, הביישנות היא הרצון לשמר את המרחב האינטימי של האדם, היא "התחושה המגלה את חוסר נכונותו של האדם לחשוף את כלל חווייתו הקיומית לרשות הרבים למבטו הציני של האחר", היא גם "מחאה כנגד חילול קדושתה של האישיות על ידי הסרת המסווה החופה על המקדש האישי והפנימי ביותר". הביישנות והצניעות חיוניים כאשר אנו באים לעסוק בנושא המיניות, אך הבושה וקל וחומר תחושת האשמה – מיותרים ומזיקים.

הצורך המיוחד בדור שלנו
דומה שהדברים שנאמרו עד כאן נכונים והיו נכונים תמיד, אך אין ספק שבדור שלנו הצורך בבירור זה מתעצם כפליים. נתונים עדכניים מדברים על אחוזים גבוהים מאוד של חשיפה לתכנים פורנוגרפיים, ועל כך שגם תכנים אלו מקבלים מימדים חמורים יותר ויותר. מעבר לבעיה ההלכתית, לא פחות חמורה היא התפיסה מעוותת של מערכת היחסים שבין איש לאשה וניסיון להשליך את התופעות שמופיעות על המרקע למציאות בין אישית – אמיתית או מדומיינת. נוסף על כך הסוגיה של בעלי הנטיות ההפוכות גם היא כבר אינה נדחקת לפינה אלא נמצאת במקומות רבים, כאשר רבים מאוד מבני הנוער חשופים לה כדבר שכיח ואף נורמטיבי. מנגד – מתוך תפיסת עולם אותה פרסנו קודם, הורים רבים וכן לא מעט מחנכים נמנעים מעיסוק בסוגיה בשל חששות שונים שתוארו לעיל, ובפועל נוצר במקרים רבים וואקום חינוכי, כאשר הרחוב אומר את דברנו בקול תרועה רמה, ואין מספיק משקל נגד חינוכי – תורני – ערכי המבנה תפיסת עולם תורנית בנושא.

נראה כי התמודדויות אלה בדורו של משיח אינם הפתעה אלא הן היו ככל הנראה צפויות מראש. כותב ר' צדוק הכהן מלובלין על עוון שז"ל שמתחזק דווקא בדורו של משיח: "ובעקבי משיח מתגבר מאד עוון זה וכמו שכתב בספר ראשית חכמה כי כמעט אין אדם בדורו שניצול…" ובהמשך דבריו הוא מסביר את הטעם לכך:

והנה שלושה דורות שקדמו לאברהם אבינו ע"ה מנו בפרק חלק שאין להם חלק לעולם הבא והיינו לתוקף הרע שנתגבר עליהם וזה לעומת זה כאשר יתוקנו הם גם כן בתוקף גדול. וסדום הם דור יציאת מצרים כנזכר לעיל ודור הפלגה הם דור עולי גולה גם כן מארץ שנער ואמרו ז"ל שהיו גם כן ראוים לנס כביאה ראשונה. ודור המבול הם דור משיח בעלי ביאה שלישית ולכך מתגבר עוון דדור המבול ביותר.

בשפה אחרת ובדגשים אחרים כותב הרב חרל"פ ב"מעייני הישועה":

…יש לפעמים שמתעורר כח פנימי אשר אינו רוצה ואינו יכול להתחשב עם המצב ופורץ גדרות עולם, והוא כוחו של דוד המלך הנקרא "בן פרצי" שבאחרית הימים יפרוץ באמת את כל המחיצות ויעלה בידו להתגבר על כל הכוחות המתנגדים לעקור אותם ולכלותם מן הארץ. ומכאן הטעם להתגברות הטומאה בעקבתא דמשיחא, מפני שפקע כח הסבלנות, אין ישראל מוצאים שום שלווה ומנוחה ויוצאים לפרוץ גדרות עולם, להמשיך את האורות הגדולים, למרות מה שעדיין לא הוכשרו לכל זה. ועל ידי זה מתגברים הכוחות שכנגד ומתרבים ועושים שמות בין ברוחניות בין בגשמיות, וכל זה בא מחמת ההרגשה שהגיע זמנו של בן פרצי להתגלות בעולם.

תחושת הפריצה והתגברות הטומאה אותה מתאר הרב חרל"פ, או "עוון דדור המבול" בלשונו של רבי צדוק הכהן מלובלין, מבטאים את אותה מציאות שתיארנו קודם – פריצה גדולה בכל מה שקשור בתחום היצר המיני, יצרא דעריות. חשוב להדגיש כי אין ספק שמציאות זאת היא מציאות חיובית ביסודה שמביאה לידי ביטוי את העובדה ש"הגיע זמנו של בן פרצי להתגלות בעולם", אך יחד עם זאת ברור כי מציאות זאת מחייבת אותנו לחשיבה מחודשת על השיח התורני – חינוכי עם ילדינו, תלמידנו וצעירנו מתוך נאמנות עמוקה לתפיסת העולם שהתוו לנו התורה וחכמינו ז"ל.

הלכה למעשה – דגשים מעשיים
לסיכום אנסה לקחת את העקרונות שהועלו קודם ולתת כמה דגשים מעשיים לשיח בנושאים צנועים אלה.

• חיזוק ההכרה שחשוב שתפיסות העולם בכלל הסוגיות הצנועות (תפיסת המיניות, בינו לבינה, התמודדות עם יצר המין, התייחסות לסוגייה הלהטבי"ת וכו') תלמד בעיון ברגישות ובבהירות על ידי מי שאמון על דרכה של תורה ובראש ובראשונה הורים, רבנים ומחנכים.

• חיזוק המסר המרכזי כי "תורה היא וללמוד אנחנו צריכים" – שיח על נושאים אלה אינו "טרנד" חולף או צורך רגעי, אלא חלק משלמות קיומה של התורה בבחינת תורת חיים.

• הדגשת המחיר של ההימנעות משיח – שעלול ליצור חלל גדול שעשוי להתמלא בקלות בתכנים ובמסרים לא ראויים מהעולם שמסביבנו.

• חשוב להדגיש כי קיימת מבוכה טבעית בשיח על נושאים אלה מסיבות שונות. ישנה מבוכה שמקורה ממקום בריא של צניעות ועדינות נפש, אך ישנה מבוכה ממקום כואב ומודחק של ההורה או המחנך מימי נעוריו. כחלק מאחריותנו החינוכית נדרש מכל אחד מאיתנו לברר סוגיה אישית זאת על מנת להימנע מהעברת הקושי האישי גם לדורות הבאים. נוסף על כך איננו באים להעלים את המבוכה אלא למקם אותה כביישנות (מתכונתן של ישראל) ולא כבושה, בנוסף חיוני לוודא שהמבוכה הטבעית לא תגרום להימנעות אלא דווקא ליתר עדינות בשיח.

• בשל החשיפה הגדולה לתכנים מיניים בעולם סביבנו, חשוב להתחיל להבנות תפיסת עולם נכונה מגיל צעיר ככל הניתן. כמובן אין הכוונה להעביר "קורס הדרכת חתנים" לילד צעיר, אלא לשיח תואם גיל לצורך הבניה של תפיסה נכונה. על פי רוב הדרך המיטבית לזיהוי הצורך של הילד ובעקבות כך נתינת מענה מדוייק היא על ידי קשב עמוק לשאלותיו ולדברים המעסיקים אותו (גם) בסוגיות אלו.

• שיח מיטבי הוא שיח תהליכי שמתפתח יחד עם תהליך ההתפתחות של הילד/נער/נערה, לא נכון ולא כדאי לחשוף את הילד לתכנים שאינם תואמים את גילו, אך חיוני לתת לו מידע שיאפשר לו לעמוד איתן מול האתגרים בעולם סביב. חשוב לקבוע קו גבול עליון שעד אליו חשוב שההורים יספקו את מקסימום המידע ולענ"ד הנכון ביותר הוא עד גיל בר/בת מצווה.

• התנ"ך וספרות חז"ל מזמנים לנו שפע של הזדמנויות לשיח על נושאים שבצניעות. מעבר למצוות לימוד תורה, ראוי לנצל הזדמנויות אלה לשיח מעמיק בנושא. דוגמאות אפשרויות הובאו בתחילת המאמר אך כמובן שיש עוד רבות אחרות. יחד עם זאת חשוב שלא נחטא בשל חשיבות השיח להמעיט או לצמצם את דמותם של גדולי האומה. מעבר לסילוף האפשרי בכך, פגיעה וזלזול בערכם עלולה לגרום לכך שיצא שכרנו בהפסדנו, כאשר הנער עלול להתיר את הרצועה באומרו "אם דוד חטא אז מי אני שלא אחטא" וד"ל.

• חשוב לתת את הדעת על התמודדות עם ילדים שלא שואלים ונדמה שהנושאים הללו אינם רלוונטיים עבורם. בעניין זה כבר התוותה לנו התורה את הדרך ובהגדה של פסח הצטווינו ביחס לבן שאינו יודע לשאול :"את פתח לו".

• מעבר להבניית השיח בגילאים הצעירים צריך לתת את הדעת לדגשים משמעותיים בשיח סביב תהליך ההתבגרות. תחילה יש להדגיש שוב ושוב את החשיבות לשיח מקדים לקראת תהליך ההתבגרות אצל הבנים והבנות כאחד, נוסף על כך יש חשיבות גדולה לשיח מובנה ותהליכי על שתי סוגיות מרכזיות. האחת היא סוגיית הצניעות ודימוי הגוף, נושא רגיש במיוחד אצל בנות מתבגרות, ולא רק אצלן. הסוגיה השניה היא סוגיית ההתמודדות עם יצר המין שבאה לידי ביטוי באופנים שונים אצל בנים ובנות כאחד. הורים רבים עלולים להיבהל מאוד כאשר הם "תופסים" את הילד נכשל, גולש באתר לא צנוע וכד' ועלולים להגיב בצורה לא נכונה. חשוב להדגיש כי התמודדויות אלה הם חלק נורמטיבי בתהליך ההתבגרות. ולהעצים את התפקיד החינוכי בשלב זה.

סיכום
מטרתנו במאמר זה הייתה לפרוס יריעה רחבה ככל האפשר סביב היבטים שונים בשיח על מיניות בדורנו. מטרתנו הייתה להראות כי שיח כזה חייב לינוק ממקורות רחבים בתורת ישראל מתוך מגמה להבנות תפיסת עולם תורנית עמוקה ורחבה ככל הניתן על סוגיות צנועות אלו. הרושם הנוצר ממכלול הסוגיות שהבאנו הוא כי שיח על סוגיות צנועות בתפיסה היהודית הוא חלק אינטרגרלי בלתי נפרד ממכלול התורה. גם ההתייחסות למיניות בכלל הייתה טבעית לאין ערוך יותר מאשר אצל רבים מבני דורנו וראינו דוגמאות ברורות לכך בתנ"ך, בחז"ל וגם בספרות ההלכתית (ובמיוחד סוגיית סרך ביתה). גם סוגיות שנתפסות באופן מורכב יותר כדוגמת הנהגות חיי האישות ראוי לבררם שוב מתוך תפיסה זו כפי שציינו לעיל. עם זאת יש להיזהר מאובדן של הצניעות בשיח, כלומר יש לשמר את השיח על הנושא בתוך מרחב אינטימי שהשיח בו נעשה מתוך צניעות (שאינה רק כיסוי והסתרה) ועדינות הנפש (ביישנות שאינה בושה). דבר זה הוא משימת קודש תמיד, כדברי הנצי"ב שהבאנו בתחילת דברינו, אך בדורנו בשל הפריצה הגדולה ושל התעצמות ההתמודדות עם יצר המין – שיח זה נצרך כפל כפליים. יהי רצון שנזכה להיות שליחים נאמנים לעניין זה.

פורסם בכתב העת צהר, כרך מ"ב 2017