עיניים ערניות שמביטות סביב עשויות לגלות אתגרים רבים שמציב בפנינו העולם בפרט בתחום המיני. כאנשים מאמינים ומחויבים להלכה, השואפים לדבוק בבורא העולם ובתורתו, המפגש הכואב והנוקב עם אתגרים אלו הוא קשה. לכן רבים מאיתנו נוטים פעמים רבות להיאנח ולהמשיך הלאה, או לחילופין להימנע ככל יכולתנו מלהיחשף ולחשוף את ילדינו למציאויות מורכבות אלו. לעומת זאת הבנה מפוקחת של המציאות עשויה לגלות לנו כי ילדינו ותלמידנו חשופים לכל אלה ממילא, ולכן, על אף הרצון הטבעי להתנתק, אין מנוס מלהתמודד התמודדות כנה ואמיצה עם מציאות זאת.

נקודת המוצא להתמודדות זאת אינה ייאוש חלילה או חוסר ברירה, התמודדות כזאת גם אינה מעידה על פחיתותו של הדור כפי שיבואר בהמשך, אך היא מחייבת רכישת כלים חינוכיים לשיח ולהכוונה.

על אלו נושאים אנחנו מדברים?

אפשר להתחיל בהתמודדות עם העולם הלהטב"י, מילה שעד לפני שנים ספורות היה הס מלהזכיר, עד שגילינו כי בזמן שנמנענו מלעסוק בסוגיה זו – המדיה, הרחוב והתקשורת עשו את שלהם והטביעו חותמם על בני הנוער ועל המציאות כולה. סוגיה כאובה נוספת היא הפורנוגרפיה הפושה בכל חלקה טובה "ומה יעשה הבן ולא יחטא", מרגע שנכנסו הסמרטפונים לכיסנו הנגישות לתכנים הנמוכים ביותר היא בתנועת אצבע קלה (אפילו ללחוץ כבר לא צריך..). לעיתים עולים קולות ממחנכים כאילו "לא צריך לדבר על זה", "פורנוגרפיה היא מילה גסה" ו"אם נדבר על זה – נחשוף גם את הבנות התמימות", אלו אמנם טענות שיש להתמודד איתן, אך הימנעות משיח – אינה התמודדות (!). גם עולם ה'בינו לבינה' ו'שמירת הנגיעה' שנמצא בשיח ברמה ההלכתית (החיונית והחשובה!) לא תמיד נוגע בעומק ההתמודדות, וכל אלו רק אפס קצהו של עולם התמודדויות רחב שאנו ניצבים בפניו.

מבט מפוכח זה עלול לייאש ייאוש עמוק: "איזה דור זה", "אנחנו לא היינו ככה", "לאן עוד נגיע" ואמירות כאלה ואחרות שעשויות להישמע על ידי הורים ומחנכים. עוד לפני הכלים שעלינו לרכוש, משימתנו היא להתבונן פנימה, לעומק נשמת הדור ולהבין כי מציאות זאת אינה מעידה על פחיתות הדור אלא על מעלתו, בשל הבירור הנוקב והיסודי שהוא עושה לקראת בואו של משיח, וכפי שכותב ר' צדוק הכהן מלובלין על ענייני שמירת הברית וכד' (צדקת הצדיק אות קט): "ובעקבי משיח מתגבר מאד עוון זה.. כי כמעט אין אדם בדורו שניצול…"

אז מה אפשר לעשות?

1. קודם כל, קפצו למים – הפחד מלהגיד דבר לא נכון, לא מדויק, החשש ממה יחשבו עלי או המבוכה הם הגורמים המרכזיים שמונעים מאתנו לדבר. אין מנוס מלקפוץ למים ולהתחיל לשחות. לימוד של שחיה על היבשה יעיל באופן חלקי ביותר, רק התנסות פעם ועוד פעם תשכלל את הכלים שלנו לתקשורת נכונה ומקרבת בתחום הזה ובכלל.
2. זה מביך! – נכון. יכול להיות שנחליף צבעים, נסמיק או נתבלבל בלשוננו. לא קרה כלום. אפשר להגיד לילד או לתלמידים: "תראו, הנושאים האלו הם באמת צנועים ועדינים וגם אני נבוך לדבר עליהם. אבל בגלל חשיבותם – אנחנו נדבר למרות המבוכה." מבטיחה, הם יעריכו אתכם יותר על הכנות הזאת.
3. זהו איפה הילדים שלכם נמצאים – כדאי לשאול, להתעניין עם אלו תחושות ועמדות ילדינו ותלמידנו נמצאים בנושאים הללו. פעמים רבות נוצרים מצבים אבסורדים – בהם המבוגרים נמנעים מלשוחח על נושא מסוים או על אירוע שהיה מתוך רצון למנוע את ילדינו מלהיחשף אליו, בעוד שהם עצמם מעודכנים הרבה יותר מאיתנו במתרחש. וכפי שאמרה לי נערה באחד היישובים לאחר אירוע שהיה שם בתחום הזה – "מה ההורים שלי חושבים לעצמם (…) הם מתלחששים כל הערב, אני מצליחה לזהות קולות ושמות של אנשים מהיישוב – מה הם חושבים, שאני לא אלך לברר מה באמת קרה?"
4. שיח מתמשך – שיח על נושאים שבצניעות ושאר תחומים שמעסיקים בני נוער לא יכול להיות שיח חד פעמי. בדיוק כשם שחינוך בכל תחום אחר אינו מתמצה בשיחה אחת (טובה ככל שתהיה), גם נושא זה זוקק שיח תהליכי. דיברנו היום? מצוין. בעוד שבוע, חודש או חודשיים, בסיטואציה אחרת או בהקשר אחר כדאי להעלות את הנושא שוב. אם נהיה קשובים, אולי נזכה וילדינו יפתחו מיוזמתם את הנושא.
5. שתפו את הילדים בתחושותיכם – אתם לא צריכים להכין הרצאה מראש, ממש לא. דברו, שתפו, ספרו על עצמכם. אפשר לשתף בדברים הכתובים כאן – לשאול מה דעתם, או בכל דבר אחר שמעסיק אתכם, שמעו איך הם מגיבים, מה הם חושבים על כך.
6. תעזרו להם – ובראש ובראשונה – תסננו. נתונים עדכניים של חברות הסינון למיניהם מלמדות שרוב רובם של המכשירים, כולל המחשבים שבבית – אינם מסוננים. סינון אינו מבטיח הגנה מוחלטת וידוע כי בקלות ניתן למצוא הדרכות איך לפרוץ אותו אבל דומה כי סינון הוא בבחינת מצווה דאורייתא של "ועשית מעקה לגגך". אנחנו מחנכים אמנם את הילד שלא להתקרב לקצה הגג כי זה מסוכן, אך אף הורה בר דעת לא ישאיר גג פתוח לחלוטין ללא מעקה ויסמוך רק על החינוך, והנמשל ברור. מיותר להדגיש כי סינון כזה לא צריך ולא יכול להיעשות בכפיה אלא בשיח.
7. אמון, אמון, אמון – ואם היו לי עוד מילים – היה אפשר לכתוב את המילה הזאת לאורך העמוד כולו וזה לא היה מספיק. אנחנו חייבים להאמין בילדים שלנו, בגודל נשמתם, בשאיפתם לעומק, לרוחב, לקרבת אלוקים. ביכולת שלהם להתמודד מול האתגרים הניצבים בפניהם בעוצמה ובגדלות, וגם אם נפלו ונכשלו ביכולתם לקום. את האמון הזה חובתנו להעביר להם בכל דרך אפשרית.
8. אחרון חביב – שהוא גם הראשון בחינוך ילדים בכלל – להתפלל, להתפלל ושוב להתפלל שהי"ת יאיר את דרכנו, שנהיה שליחים ראויים לחנך כל אחד כפי כוחותיו, לפי בחינות נפשו.

בהצלחה!